הסטיגמה שנוגעת להבדלים בין לוחם לוחמת היא כמו קיר. והלוחמות שלי שברו את הקיר הזה. הן שברו את הקיר רק כשהן נתנו יותר ממה שהן מחויבות. רק כשהן לא הסתגרו בחדר אלא החליפו לוחם בשמירה. רק כשהן לא ברחו מהקושי והתנדבו לעשות את המשימות הקשות יותר. רק אז הם הוכיחו שהן לא שוות פחות. רק אז הן שברו את הקיר. וכשהקיר נשבר הוא ישאר שבור וטוב שכך.
את ההכשרה שלי עשיתי ללא בנות. הפעם הראשונה שנפגשתי עם בנות לוחמות בשירות שלי, הייתה כשהודיעו לי שאני מפקד עליהן. בהתחלה לא הבנתי את ההיגיון באישה לוחמת. זה נשמע לי מסורבל, לא טבעי. הלוחמות שאני מפקד עליהן, הן הלוחמות הראשונות שהגיעו לסוללה שלי. בהתחלה היה להם קשה. הם הסתגרו בתוך עצמם, מה שגרם לבידול שיצר אי נעימות מתמדת. אבל מהר מאוד המצב השתנה.
אנחנו משפחה. רק כשמתמודדים עם האתגרים הגדולים ביותר נבנית משפחה. רק כשעוברים יחדיו רגעי שפל ורגעים מאושרים שבהם אין קמצוץ של עצב. ככה נוצרה המשפחה השנייה שלי. המשפחה שאני קורא לה צוות.
לדעתי ללא הלוחמות היינו מתפקדים פחות טוב. כל הלוחמות מקצועיות מאוד. וחוץ ממקצועיות, אני מרגיש שיש להן מעין חוש שביעי כזה, לדעת מה נכון ולשכנע את כל הבנים לעשות את זה. מעין שפיות כזאת, הסתכלות מנקודת מבט יותר כוללת.
הרבה פעמים אני מרגיש שאנחנו מאזנים אחד את השני. יש דברים שיותר קשים ללוחמת, ויש כאלו שיותר קשים ללוחם. אבל יש משהו בקשר המיוחד בין לוחם ללוחמת שאולי נראה מביך ומלאכותי אך באמת עמוק ומשפחתי. קשר שגורם לכל צד לתמוך בצד השני. לאזן אותו. אני חייב להגיד שבהקפצה באמצע הלילה יהיה להרבה לוחמות הרבה פחות מאתגר מנטלית. יש להן כוח רצון. הן מחפשות את האקשן. כל פעם זה מפתיע אותי מחדש, איך שום אתגר מנטלי לא מכשיל אותן.
בשום מחיר, לא הייתי מוותר על שירות משותף עם לוחמות. העולם בנוי מגברים ונשים, ואני למדתי איך להתנהל בעולם גם במצבים הכי קיצוניים. למדתי איך לגשת לאנשים, איך לגלות רגישות, להבין את הצד השני. למדתי מהלוחמות איך לגשת לאתגר, בלי לפחד. בזכותן.
סמל דור חלפון הוא מפקד בתותחנים באגד ארטילרי 215