אבנר: שלום הרב קרים.
הרב קרים: שלום זה יפה אבנר, אך בעתות מלחמה נפרצות להן גדרות הצניעות.
אבנר: כבודו, את משנתך בדיני מלחמה הציבור כבר קרא בכל מקום.
הרב קרים: אתה זה שהתקשר.
אבנר: הסערה סביבך הכתה גלים, מאז אין יום בלי כותרת על רב עם אמירה נגד הקהילה. נוצר כאן צונאמי.
הרב קרים: ומי אחראי לאסונות טבע אם לא הם?
אבנר: מאולץ מדי.
הרב קרים: אל תגיד סתם, הצלחנו לזעזע אתכם.
אבנר: זה כבר לא מרגש אותי, אני מודה.
הרב קרים: אתה פוגע בי עכשיו. אמרתי שהומואים הם אנשים חולים.
אבנר: מאז הרב לוינשטיין אמר שהם סוטים ומאות רבנים גיבו אותו. תרשים אותי.
הרב קרים: אוקיי, שים לב: נשים, כל כך סנטימנטליות.
אבנר: זו גישת ההלכה, לכן נאסר עליהן להעיד בבית דין רבני.
הרב קרים: חובב ספויילרים, הבנתי את הראש. עשה לי טובה, אם כבר קראת - אל תהרוס לשאר הציבור. הם חושבים שזה חומר מקורי.
(השיחה לא התקיימה מעולם ויהיה מגוחך לקשור בינה לבין המציאות)
בשנת 2016 לא התקיים מצעד גאווה בבאר שבע. הקהילה מחתה, נימוקי האבטחה התמוהים שסיפקה המשטרה נתלו ברגשות דתיים, ראש העיר הוצג כפחדן, והפריפריה שוב נראתה מרוחקת מהמרכז באופן שקילומטרים לא יודעים לכמת. בכל אותה עת, במדינת ישראל המצקצקת שבזה לפריפריה, התנהל שיח נאור ומתקדם שתהה עד כמה הם סוטים, אלה שהתכוונו לצעוד בבאר שבע.
כשהגיע תורו של מצעד הגאווה בירושלים (כנראה שהמשטרה סבורה ששם הרגישות הדתית פחות מורכבת), התיישב אסי עזר, נציג הקהילה על דעת עצמו, לשיחה עם יו"ר להב"ה בנצי גופשטיין. המצלמות קיוו לתעד דו קיום בין חנפן לגזען, אלא שעזר נתקל באמירות חשוכות שהוא ודאי לא יכול לקבל. הוא שמע שהוא מסכן, שהוא ושכמותו צריכים טיפול, ושאין לקהילה מקום לצעוד בעיר הבירה. עזר לא התבלבל והשיב לגופשטיין באופן נחרץ: "כשאני יושב איתך עכשיו, זה מרגש אותי בהמון צורות". ככה עונים לפרימיטיבים בישראל הנאורה, תלמדי באר שבע.
אלא שבאר שבע ותל אביב הן כמובן לא הסיפור, הסיפור הוא גורם ההפתעה. אין שום סיבה לתדהמה אחרי כל אמירה נגד הקהילה; היא ספגה הסתות, אלימות, רצח במצעד, טבח בברנוער והיא עדיין לא יכולה להינשא במדינה שלה. היא נחותה תודעתית וחוקית, ולשונאיה יש גיבוי ממסדי להתייחס אליה כאל נחשבת פחות. ראוי לגנות כל אמירה נגד הקהילה, אבל את הפנים ההמומות ראוי לשמור לתופעות יוצאות דופן. אדם דתי שמספק אמירות דתיות היא לא אחת כזו.
בשנת 2003 התיישב הרב אייל קרים לענות לשאלה על התרת אונס בימי מלחמה. להומואים הוא לא נדרש הפעם. הרב ודאי לא מיהר לענות עליה, הוא יודע כמה הנושא הזה סבוך, כמה ההלכה היהודית מורכבת, כמה היא זונחת את יחסי הציבור ומעדיפה ללכלך את ידיה בנושאים לא נוחים, רק כדי לספק מענה בכל צומת אפשרי. הוא לא מעז לענות שמותר לאנוס אישה, לא במפורש, אבל הוא גם לא מזדעזע מהשאלה. זה צורם לקורא החילוני, אבל לקרים ברור שזה תפקידו של רב, להכיל כל שאלה, להבין שאין אחת שראוי לבטל, שלעולם עדיף לשלוח אדם עם תשובה.
אז הרב מתחיל לענות, לא לפני שהוא מזהה את המלכודת מולו וסולל במחשבה ובזהירות את הדרך לתשובה. הוא מתעכב על פלפול במלחמות רשות וחובה, חשיבות מחיקת הפרט למען הכלל, ואז הוא גם מגיע לתכלס - מה עושים. והתכלס הזה לא נשמע טוב, כי לא רק שהוא מכיל בהבנה את השאלה, הוא גם מנפץ את הטאבו שנקרא אונס. הרב קרים משתף את השואל בפלפול ההלכתי, מלווה אותו בסבלנות לתשובה, אבל גם כשלוקחים בחשבון את דמות המחנך שנקשרת בתפקידו של רב - אי אפשר להעריך פלפול כזה, כי לא צריכה להיות דרך מסובכת לענות לשאלה שעוסקת בהתרת אונס.
מלמדי סניגוריה יאמרו שלדרוש מרב תשובה פשוטה לשאלה כה מסובכת זו בקשה לא הוגנת. זו טענה שבבסיסה היגיון, לרוב דרישה כזו תעיד על שטחית ותוכתם בפופוליזם, כזה שמבקש שורה תחתונה במנותק מהמורכבות שהובילה אליה. זה לא המקרה. אם היה נשאל הרב קרים על חילול שבת לטובת טיפול בחולה, היה מובן מדוע מבחינתו יש טעם להתפלפל בנושא ולתהות על חומרת המחלה, לוודא שמדובר בפיקוח נפש של ממש ולאשר שהמצב אכן מתיר לחלל שבת. לאדם מאמין כל זה ברור, וגם החילוני שמשקיף מהצד מבין את הפרינציפ. אבל לפעמים אין מקום לתשובה מנומקת ומסויגת, לא כשאיש חינוך נשאל על אונס.
בשנת 2016, כשנודע שהרב קרים מיועד לרב הצבאי הראשי, נשלפו מהארכיון ציטוטים בניסיון להרכיב את משנתו. זעזוע מוצדק קם כאשר הרב לא סיפק תשובה חד משמעית, שאונס אסור בתכלית האיסור, ולא משנה מתי. מהר מאוד הנבירה העלתה אמירה בעייתית אחרת מהעבר: "הומואים הם חולים". הסערה עוד מתחוללת, וכבר הצטרף הרב יגאל לוינשטיין מהמכינה הצבאית בעלי, וקרא להם "סוטים". הרב של רמת גן לא נשאר חייב והבהיר שמדובר בנכות, מאות רבנים גיבו את לוינשטיין, רב נוסף מהמכינה היוקרתית השמיע לתלמידיו משנה דומה - והציבור הנאור המום. איך זה ייתכן.
כנראה שאנחנו חייבים אותו, את גורם ההפתעה. חייבים לשלוף אותו אחרי כל אמירה חשוכה, בלי קשר לתדירות הגבוהה שבה הן נאמרות. להיראות מופתעים, להביע זעזוע שמבטל כל אפשרות שמדובר בתופעה. אין זעזוע בתופעות, רק באירועים נקודתיים. נזעק הלם על רגלינו האחוריות ולא נידרש למחשבה שאולי הדעה החשוכה היא הרווחת.
אם לא החיבה לגורם ההפתעה, קשה להבין איך בכל פעם שרב נשאל על משכב זכר, הזעזוע מתעקש לחזור על עצמו. כמו ילד יום הולדת ששמע שמתוכננת לו מסיבת הפתעה, אבל התבקש להיראות מופתע כדי שאיש לא יתאכזב - כולנו יודעים מה יגיד הרב, מודעים לכך שהוא נשען על אותם ספרים, אך מתמסרים בנאמנות לגורם ההפתעה. כדי שחלילה המסיבה לא תיהרס כשנגיד שזה בדיוק מה שציפינו לו, גם אם איחרנו אליה ב-13 שנה.
הרב קרים: סיימנו כאן? יש לי מחלקה על הראש.
אבנר: מחלקת רבנות, כמובן. ספר קצת, תפקיד מאתגר.
הרב קרים: לא כמו התפקיד הקודם, כראש תחום הלכה. זה היה כיף גדול.
אבנר: ראש תחום הלכה אתה אומר.
הרב קרים: כן.
אבנר: כלומר, התעסקת בפסיקה הלכתית מעשית בצבא,
בשאלות שעוסקות בדיני מלחמה, ולאף אחד לא היה אכפת ממה שאמרת על אותם דיני מלחמה לפני 13 שנה.
הרב קרים: תמיד אתם נורא מופתעים.
(גם השיחה הזו לא התקיימה מעולם)