כשהמחבלים צועקים "דאעש" - למה הם מתכוונים?

שני צעירים חמושים בסכינים פרצו לכנסיה בעיירה קטנה בנורמנדי. הם ערפו את ראשו של הכומר בן ה-86, פצעו קשה אחת מן הנזירות וקראו "אללה אכבר" ו-"דאעש" לפני שחוסלו. דאעש, על פי הדיווחים, לקח אחריות. הפיגוע הנורא הזה מדגים שוב, וככל הנראה לא בפעם האחרונה, עד כמה דאעש הוא תופעה חדשה ועד כמה גדול האתגר שהוא מציב בפני העולם כולו.

מה בעצם צעקו המחבלים מצרפת כשצעקו "דאעש" בכנסיה? מה בעצם התחוור לנו כשדאעש לקח אחריות על האירוע? התשובה המיידית היא שלא הרבה. פעם מחבל שביצע פיגוע היה החוליה האחרונה בשרשרת מלוכדת והגיונית. הוא עשה זאת בשירותו של ארגון שהגדיר לעצמו חזון עקרוני ויעדים מעשיים; הארגון גייס את המחבל; המחבל התאמן והכין את עצמו; ביום המעשה עצמו הוא זכה לסיוע ממגוון גורמים, ארגוניים ומקומיים. פעולת הטרור עצמה התבצעה גם היא במסגרת מאמץ רחב יותר, כחלק ממסע שמטרתו הגשמה של החזון או של היעד. אף אחד מן הדברים הללו איננו בהכרח נכון כשמדובר בדאעש. לו היו הרוצחים נלכדים סביר להניח שלא היו יכולים לחשוף מנגנון מעין זה, בעיקר מכיוון שהוא לא ממש קיים. גם כאשר אנשים שרואים עצמם מחויבים לדאעש (אולי אפילו כאלו שלחמו בסוריה או בעיראק) מארגנים פעולה בקנה מידה נרחב, כמו זו שהתרחשה בנובמבר האחרון בפריז, הארגון הוא מקומי, הקשרי ודינאמי.

אם לא הצלחנו לזהות איום בטחוני מוגדר וברור, אולי הצלחנו לזהות רוע גורף ומוחלט, דחף רצחני שטמון בפוטנציה בכל חזה מוסלמי? התשובה היא "לא" מוחלט. דאעש מעולם לא התיימר לייצג את הזרם המרכזי באסלאם או לדבר בשמם של כל המוסלמים. דאעש הוא ארגון משיחי, והחזון שלו אליטיסטי, חתרני ומערער. על פי הארגון, מה שהיה (השלטון וההתעמרות של המערב) לא יכול להיות עוד ומה שיהיה (יום הדין, הקרב האחרון, ניצחון כוחות הטוב) יגיע בוודאות. השאלה היא מה עושים בזמן שנשאר בין לבין.

החזון הדאעשי, בניגוד למשל לזה של אל קאעדה, כמעט ואינו עוסק בהרס העולם הישן כיוון שהעולם הישן ייהרס בסופו של דבר בכל מקרה ביום הדין. החזון הוא להציג את הסדר העולמי הקיים ככלי ריק. זה איננו חזון שאפשר או רצוי להגשים באופן מאורגן ושיטתי. זה איננו חזון של ארגון כפי שאנחנו רגילים לחשוב על ארגון.

דאעש הוא כוח, סופה שמשתוללת בלב לבה של הקהילה הבינלאומית ושל החברה המערבית. הצעקה הראשונית שלו היא שהמלך הוא עירום. הטלטלה הראשונית הזו, הספק שהוא מעורר, היא הבסיס להתנהלותו. הניסיונות לייחס לו היגיון ליניארי, שאיפות לשלוט על שטח מסוים, תיאום ברור בין המקומי לעולמי או אפילו רצון פתולוגי להרוג כופרים, כל אלו הם ניסיונות כושלים. הברוטאליות, המוות והאלימות, כולם מיועדים לבלבל ולהסיח, לגרום לנו לחשוב שדאעש הוא אחר ושונה, השחור מול הלבן שלנו. אבל דאעש בא מתוכנו והוא מתחיל מלראות אותנו. רק מי שרואה טוב מכולם מסוגל לצעוק שהמלך הוא עירום.

ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לאיסלאם שיעי וטרור עולמי, המרצה בחוג לאסלאם ומזרח תיכון במרכז האקדמי שלם