פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלוחם הקשוח הפך לפרח מוגן: כך אלאור אזריה הפך לילד של כולנו

      איך קורה שפעם נתפסו החיילים כלוחמים ללא חת, והיום אנו רואים בהם ילדים שצריך לשמור עליהם מכל משמר? מומחים מסבירים מדוע אנו מתמודדים טוב יותר עם הרוגים אזרחים, איך התלות של הדור הצעיר בהורים נעשתה קיצונית, ולמה הצבא כבר מבין שהוא חייב לענות לווטסאפ מאמא

      הלוחם הקשוח הפך לפרח מוגן: כך אלאור אזריה הפך לילד של כולנו
      צילום: מאצ'י הוף, עריכת וידאו: עמרי וייס וניר חן, עריכת תוכן: לירן מוסלי ברן וסיגל סיריוס, תחקיר: אסתי סדקה ועומר שליט, הפקה: תום רוכלין

      לפני ארבעה חודשים טלפן ראש הממשלה בנימין נתניהו לאביו של החייל אלאור אזריה המואשם בהריגת מחבל פצוע בחברון. "שמעתי את הדברים שאמרת, וכאבא לחייל אני מבין את המצוקה שאתם מצויים בה", אמר נתניהו לאב. "החיילים שלנו עומדים באומץ לב ובנחישות מול מרצחים שבאים להרוג אותם. הם נדרשים לקבל החלטות בזמן אמת בתנאי לחץ ובאי-ודאות. אני בטוח שהבדיקה כלפי הבן שלך תהיה מקצועית והוגנת". השבוע הבהיר נתניהו כי הוא עומד מאחורי כל מילה שאמר לו: "אמרתי לו בשיחה – שים את יהבך בצה"ל".

      אך לא רק ראש הממשלה מתערב באופן תדיר בפרשה שמסעירה את המדינה. חודשים ספורים לפני שמונה לתפקיד שר הביטחון, הגיע אביגדור ליברמן לבית הדין שבו התנהל דיון בהארכת מעצרו של אזריה כדי להביע תמיכה בחייל. מאז שמונה לשר ביטחון מיתן ליברמן אמנם את הטון, ונתן בין השאר גיבוי למפקדיו של אזריה, אך הבהיר כי קביעה מראש שהחייל סרח ופגע בנורמות הייתה שגיאה חמורה. וכמובן אסור לשכוח את ח"כ אורן חזן שמתייצב כמעט לכל דיון במשפטו של אזריה ומביע בו תמיכה בלתי מסויגת.

      אלאור אזריה ואביו צ'רלי אזריה, בית הדין הצבאי ביפו. 25 ביולי 2016 (מור שאולי)
      "מגוננים על הילדים". אזריה והוריו (צילום: מור שאולי)

      למרות שהשלושה הם אנשי ימין, זה לא רק ניסיון להשיג נקודות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. נדמה שיותר מכל, השלושה הללו מבינים היטב את החברה הישראלית שבאופן פרדוקסלי עוברת בעשורים האחרונים תהליך של שינוי ביחס שלה לחייל הישראלי האולטימטיבי. אם פעם הוא נתפס בעינינו כלוחם קשוח וחסר פשרות, הרי שהיום הוא עודנו לובש מדים אך הוא הפך להיות ילד. הילד של כולנו. עד כדי כך אנחנו מגוננים על החיילים שלנו, שהיחס הציבורי אליהם הפך להיות יחס של הורים לילד. לא משנה מיהו החייל ומה הוא עשה - די בכך שלבש מדים ואחז בנשק כדי שנראה בו פרח מוגן שיש לשמור עליו מכל משמר. באופן אבסורדי, בראש מעיינינו לא עומדים האזרחים אלא מי שאמורים אף לסכן את חייהם עבורם.

      שינוי יחסה של החברה הישראלית ללוחמי צה"ל לא החל בפרשת החייל היורה אלא הרבה לפני כן. "תהליך תפיסת החייל כילד החל בהתארגנות של הורי לוחמים במלחמת לבנון הראשונה, אבל ליווה למעשה את כל שהות צה"ל בלבנון עד שנת 2000", מאבחן הסוציולוג הפרופ' אודי לבל מאוניברסיטת אריאל. תנועת "ארבע אימהות", שהקימו אימהות לחיילים ששירתו ברצועת הביטחון וקראו להוצאת צה"ל מלבנון, האיצה את התהליך. אף על פי שהייתה זו הבטחת בחירות של ראש הממשלה אהוד ברק, הנסיגה מרצועת הביטחון בסופו של דבר נתפסה בציבור כניצחונן של האימהות.

      ח"כ אורן חזן בפתח יומה השני של חקירתו הנגדית של סמל אלאור אזריה בבית הדין הצבאי ביפו. 26 ביולי 2016 (שבתי בנדט , באמצעות סמארטפון של וואווי – Huawei)
      מביע תמיכה. אורן חזן בבית הדין (צילום: שבתי בנדט)

      החל משנת 2000, עת נסוג צה"ל מלבנון, החלו הורים להיות מעורבים הרבה יותר בשירות הצבאי של ילדיהם, וכיום, מעורבות – או שמא כדאי לכנותה "התערבות" - שכזו נראית לנו מובנת מאליה. כיום נדרשים המפקדים בצבא לדין וחשבון לא רק בפני הדרג המדיני אלא גם בפני הורי החיילים. "כשאני הייתי חייל, הורי לא ידעו מה זה. הם הרי לא שירתו בצבא", נזכר אלוף במיל' גיורא איילנד, לשעבר ראש אגף מבצעים בצה"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. "הם לא היו בפוזיציה של למתוח ביקורת או לדבר עם המפקד. ככל שחלף הזמן, ההורים הפכו לכאלה שהיו שם גם כן, וידעו להשוות. ברור שהמעורבות של ההורים בישראל הרבה יותר גדולה ממה שקורה בצבאות אחרים משום שמדובר בשירות חובה".

      על אף שרבים סבורים כי פעמים רבות ההורים אינם יודעים להבדיל בין מעורבות להתערבות, הכתבת הצבאית המיתולוגית של קול ישראל כרמלה מנשה לא רואה בכך שום פגם. מנשה, שתרמה בחשיפותיה תרומה אדירה למעורבות ההורים בשירות הצבאי של ילדיהם, טוענת כי אין בחברה הישראלית יחס מגונן מדי לחיילים. "60% מהקבילות שמוגשות לנציב התלונות בכל שנה נמצאות מוצדקות. זה לא אותו ציבור של פעם, החיילים יודעים להתלונן וההורים יודעים לא לקבל כל דבר כתורה מסיני".

      "בכל הנוגע לתחקירים של תאונות אימונים, צה"ל עבר כברת דרך ארוכה מאוד. פעם לא פרסמו ידיעות על תאונות טיסה 'כדי שהאויב לא יידע על גריעת מטוסים מהמצבה', זה מה שאמרו לנו". לדבריה, להורים – ובעזרתם גם לתקשורת - יש תפקיד מכריע בשינוי ההתנהלות של צה"ל. "ב-2002 נהרגו עשרה אזרחים וחיילים בפיגוע של צלף בוואדי חרמיה, קרוב לעופרה. וזאת אף שכבר היו פיגועים דומים זמן קצר קודם לכן ואף שהחיילים התריעו שהם בסיכון. הוגש לרמטכ"ל דאז יעלון תחקיר צבאי, אבל ההורים הגיעו לקריה והגישו לו ממצאים שהשיגו לבד, ובעקבותיו הוא דרש שייערך תחקיר מחודש".

      תרח"ט גולני (דובר צה"ל)
      הדרך למפקד התקצרה. חיילי גולני (צילום: דובר צה"ל)

      מי שיש לו כיום ילדים בצה"ל יודע שהדרך למפקד הרבה יותר קצרה. המפקדים, גם בדרגות גבוהות יחסית, מעבירים את מספרי הטלפון האישיים שלהם להורים, שמצדם מעודכנים באופן שוטף מילדיהם המצוידים בסלולרי, וביחידות רבות אף מתקיימים ימי הורים. "צה"ל פשוט הבין את מה שאנו מכירים בעקביות מן המחקר", מסביר פרופ' לבל. "משפחות החיילים, ובעיקר הוריהם, מהווים את המשקל המשמעותי ביותר במוטיבציה להתגייס, ללכת לשירות קרבי, ובעיקר ביכולת וברצון לשרוד ולהתמיד בו. ההורים הם הרכיב המשמעותי ביותר במשברי המוטיבציה ולכן צה"ל סימן אותם כבעלי משמעות אסטרטגית ומשקיע בעיבוי הקשר איתם".

      תפקיד ההורים בבחירות של ילדיהם מתקשר לתופעה רחבה יותר שסוציולוגים מכנים "ילדותיזציה": "התלות של הדור הצעיר בהורים נעשתה הרבה יותר גדולה מבעבר", מסביר הסוציולוג פרופ' יגיל לוי, חוקר צבא וחברה באוניברסיטה הפתוחה. "זו מעורבות במימון החיים שלהם, בחינוך שלהם, בעובדה שהם עוזבים את הבית בגיל מאוחר ולפיכך הצעירים פשוט נשארים ילדים תקופה ארוכה יותר".

      לדברי פרופ' לבל, "'קידוש הילד' הוא תופעה בינלאומית שמתרחשת בעוצמה ככל שהקבוצות יותר מבוססות, משכילות, ניאו-ליברליות ונחשפות לגלובליזציה. חלק ממנה זו המשימה להגן על הילד מפני המערכות שלכאורה אמורות לפעול לטובתו: להגן עליו מפני בית הספר, מפני הצבא, מפני המדינה. אלה נתפסים כמוסדות תוקפניים שעלולים להפוך את הילד לקורבן". התפיסה הזאת, לדברי לבל, קיימת משני צדי המתרס הפוליטי. "בשלטי ההפגנות, אפילו ממלחמת לבנון הראשונה, אין התייחסות למי שבאמת הרג את החיילים. נכתב שם 'שר הביטחון רוצח' או 'ראש הממשלה הורג את ילדינו'. משמאל אפשר לשמוע את הטענה לפיה 'ילדים הם קורבנות הכיבוש' ומימין שהם קורבנות הוראות הפתיחה באש שחסות על האויב. גם המחאות לשחרור שליט, למשל, הציגו את ראשי הממשלה כמי שאחראים לשביו, ולא את חמאס. שיח הקורבנות עושה דה-לגיטימציה לדרג הצבאי או הפוליטי ולכן הוא משפיע".

      שר הביטחון אביגדור ליברמן בביקור בבסיס תל השומר, 25 ביולי 2016 (משרד הביטחון , אריאל חרמוני)
      "קידוש הילד". ליברמן עם מתגייסים טריים, השבוע בבקו"ם (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

      ואם הלוחמים הם הילדים שלנו וקורבנות של החלטות הדרגים המכריעים, ברור שלציבור, שמורכב ברובו מהורים ומחיילים יהיה קשה לקבל את הפגיעה בהם. יחד עם אתוס של קידוש הנופלים על תקומת הארץ עולה הפרופיל הציבורי של החללים-הלוחמים בהרבה על הפרופיל הציבורי של "סתם" הרוגים. כך למשל עסקו כמעט כל כלי התקשורת במלאת עשור למלחמת לבנון השנייה בתקרית הטראגית שבה נהרגו 12 לוחמי צנחנים במילואים מנפילת קטיושה בכפר גלעדי. לעומת זאת, אין כמעט בנמצא אזכור לשמונת האזרחים שנהרגו באותם ימים בהתפוצצות קטיושה במוסך של רכבת ישראל. גבורתם של האזרחים שהתייצבו לעבודה סדירה תחת אש במהלך המלחמה אינה נופלת מזו של חיילים שהתייצבו בנקודת הכינוס: אופן נפילתם דומה, אולם יוקרתם נופלת מזו של החיילים בהרבה.

      באופן דומה התגייס ציבור אדיר למאבק על שחרורו של גלעד שליט, למרות שנכנע לשוביו ללא קרב. רבים גם תומכים באופן פעיל במאבקן של משפחות גולדין ושאול שדורשות להחזיר את גופות בניהן מידי חמאס – כל זאת בעוד שסביב שני אזרחים - בדואי ובן העדה האתיופית – שנמצאים בחיים בידי ארגון הטרור שוררת שתיקה ציבורית. "התהפכו היוצרות ביחס לנפגעים", אומר איילנד. "החיילים נפגעים כדי להגן על אזרחים. אם חייל נפגע זה מאוד עצוב אבל אם במותם הם מאפשרים חיים לאזרחים - הם מילאו את תפקידם. היפוך היוצרות מאוד בולט. החברה מתייחסת למותם של נערים צעירים כיותר טראגי ממותו של אזרח מבוגר". עם זאת, איילנד לא חושב שהתופעה הזו משפיעה על החלטות צה"ל. "אני לא חושב שהיא משנה שיקולים מבצעיים, אבל היא יושבת בראש של המפקדים יותר מאשר בעבר. הרגישות יותר גבוהה ואולי טוב שכך".

      גלעד שליט בכנס בוחרים דמוקרטיה בבינתחומי. מרץ 2015 (יותם רונן)
      עוד ילד של כולנו. גלעד שליט (צילום: יותם רונן)

      מי שכן חשבו שהתופעה משפיעה על התנהלות צה"ל הם חברי ועדת וינוגרד לבחינת אירועי מלחמת לבנון השנייה, שהדו"ח שחיברו קבע מפורשות כי "צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים". לדברי אלוף במיל' ח"כ אלעזר שטרן, "בעורף נהרגו אזרחים יום אחר יום, אך בתפקוד צה"ל הייתה התנגשות בין דבקות במשימה, כלומר ההגנה על חיי האזרחים וסיכול האיום עליהם, לבין חיי אדם - כלומר חיי החיילים".

      חוקרים מצביעים על מלחמת לבנון הראשונה כנקודת המפנה שבעקבותיה השתנה היחס הציבורי לחיילים שנהרגו. אם פעם ראה הציבור בלוחמים שנהרגו כדבר שיש להשלים עמו במסגרת המאבק על חיינו בישראל, כבר בשנות השמונים נסדק משהו ביכולתה של החברה להכיל זאת. פרופ' יגיל לוי מזכיר כי קו פרשת המים הוא כשהחלו ההפגנות והמחאות בעקבות הידיעות על מותם של חיילים רבים במלחמה. ייתכן כי רבים בציבור פירשו את התפטרותו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין ואת דברי ה"איני יכול עוד" שלו כתגובה למספר החללים הרב, מה שאפשר להם להפסיק להחזיק בבטן את רגשותיהם ואת קבלת הדין מלמעלה.

      אין ספק שרגישות גבוהה לחיי חיילים היא חשובה, אך קשה לדעת כמה היא משפיעה על החלטות משמעותיות בהגנה על אזרחים. כך למשל, הכשל בטיפול במנהרות תחת אדמת עוטף עזה עדיין לא נבדק, אולם ברור כי קברניטי המדינה לא מיהרו להחליט לטפל בהן במהלך "צוק איתן" עד שהתמונות של מחבלי חמאס מגיחים ממנהרות והורגים חיילים בשטח ישראל לא הותירו להם ברירה. גם פרשת ההדלפה של המצגת הסודית שהוצגה בפני הקבינט בימי המבצע שחשפה הערכה בדבר כמות עצומה של נפגעים מקרב הכוחות הלוחמים במבצע כיבוש רצועת עזה מעידה כי הדרג המדיני מבין שהציבור איננו מסוגל להכיל זאת.

      חייל ישראלי מתדרך את שר הביטחון אריאל שרון וראש הממשלה מנחם בגין לאחר קרב קשה בבופור, לבנון יוני 1982 (GettyImages)
      נקודת המפנה. בגין במלחמת לבנון (צילום: GettyImages)

      כתוצאה מהתהליך הזה, ובשילוב המתח הפוליטי השורר בארץ בשנים האחרונות, הפכה פרשת אלאור אזריה לזירה של מאבק בין צה"ל לחברה הישראלית. "אנשים אוהבים את הצבא כי כולם שירתו בו, אבל אם נוצר מצב של צבא מול חיילים - האמפתיה תהיה פרסונלית", קובע פרופ' לבל. "זה הרי יכול להיות הבן של כל אחד מאיתנו. אנשים אוהבים את הצבא לא כי הם למדו זאת בקורס למדע המדינה אלא כי הם היו חלק ממנו". ויחד עם המציאות שבה לא כל אזרחי המדינה רואים בעין יפה את הוראות הפתיחה באש שלפיהן יורים כדי לנטרל אך לא כדי להרוג, הפך אלאור אזריה לקורבן: של המערכת שמיהרה להבהיר כי מעשיו היו שגויים במקום לגבותו כמי שנשלח לשם מטעמה, של הוראות הפתיחה באש, ושל הנטייה הטבעית של רבים בחברה הישראלית להעדיף את החייל היחיד על פני הארגון כולו.

      "העיסוק בתפקידו של הלוחם שאמור לסכן את חייו למען האזרח אמורפי ותיאורטי", מסכם פרופ' לבל. "כל עוד מישהו מצליח למסגר את החייל כילד - זהן סוף הפולמוס. העמדה של משפחתו או קהילתו ניצחה".

      נורית קנטי היא עורכת "מה בוער" בגלי צה"ל