האבק סביב סערת דברי הרב יגאל לוינשטיין מתחיל לשקוע, ועלינו לבחון אותה בהקשר רחב יותר, חברתי ולאומי. מעבר להסתייגות מדברי הרב, יש להכיר בכך שהסערה התקשורתית לא החלה שם ולא מסתיימת שם. השאלה איננה היחס לקהילה הלהט"בית, אלא היחס לקהילה הדתית-לאומית.
ההתקפות על הרב לוינשטיין הן חלק מקמפיין רב-שכבתי שהליבה שלו היא התנגדות ל"הדתה של צה"ל", ותוצאותיו בשטח, בין היתר, הן פרשת אל"מ וינטר, הגבלת פעילות רבנים צבאיים, איסור גידול זקן וניסיון חסימת מינוי הרב קרים.
צה"ל הוא הגוף שזוכה לאמון הציבורי הגדול ביותר, ולוחמיו נהנים מיוקרה רבה משום שהם מסכנים עצמם לטובת הכלל. רבים מהם הגיעו בעבר מההתיישבות העובדת, אך את מקומם באליטה הצה"לית תופסים כעת חובשי הכיפות הסרוגות - לוחמים איכותיים וחדורי מוטיבציה, שביד אחת אוחזים בנשק ובשנייה בספר התורה. קבוצה זו מהווה אלטרנטיבה לפוסט-ציונות ולפוסט-הרואיות של "הקיבוצניקים" שהובילו את צה"ל בעבר.
רוחות תבוסתנות ונהנתנות מנשבות בשמאל. הדור הנוכחי שלהם נטש את הציונות וההקרבה למען המדינה, ומעדיף הגשמה אישית אגואיסטית. ראשי מפא"י בעבר היו לוחמים לשעבר כמו יגאל אלון, יצחק רבין ומשה דיין. ראש המחנה הציוני כיום שירת ביחידה 8200. זהו סמל הסיפור כולו.
בעתיד ההיסטוריה תתייחס לתקופתנו כאל הימים שבהם הושלם המהלך החברתי - ו"הסרוגים" החליפו את "הקיבוצניקים". הראשונים דומיננטיים מאוד ביחידות הלוחמות ובפיקוד הזוטר בצה"ל, אך התקשורת מנסה לחסום את הגעתם לפיקוד הבכיר. לא בכדי אין כיום אף חובש כיפה ליד שולחן המטכ"ל, למרות שכמחצית ממסיימי קורסי הקצינים הינם חובשי כיפות. האליטה הישנה מסרבת לפנות את מקומה.
המאבק התרבותי-חברתי מחלחל גם לצה"ל, ומבעד לעדשה זו עלינו לבחון ולהבין את הסערה הציבורית הנוכחית. מאחורי ההתנגדות המוצדקת לביטוי "סוטים", מסתתרת התנגדות לא מוצדקת ל"הדתה". את מנגינת התהליך הסוציו-היסטורי, עם זאת, לא ניתן להפסיק.
יעקב מאור הוא חבר מועצת הביטחון לישראל