בסרטון למעלה: שגריר מצרים בכנס הרצליה
בחודש החולף נחתם כנס הרצליה ה-16. השתתפותם של דוברים ערבים שאינם אזרחי ישראל בכנס, ובראשם דובר פלסטיני המייצג את אש"ף, היה לדעתי דבר פסול מיסודו. הסערה בנושא בעולם הערבי אמנם שככה, אך ברצוני להעלות את הסיבות העקרוניות שבעטיין אסור לדעתי לדוברים פלסטינים להשתתף בכנסים מעין אלו.
אתחיל ואומר כי השתתפותם של נציגים ערבים בכנס הרצליה האחרון עוררה בזמן הכנס הדים רבים. התגובות הבולטות ביותר התייחסו להשתתפותם של שניים: עיסאם זייתון, נציג "הצבא הסורי החופשי", שהיה ללא ספק הפתעת הכנס, ואחמד מג'דלאני, מזכ"ל "חזית המאבק העממי הפלסטיני" וחבר הוועד הפועל של אש"ף. השתתפותו של זייתון הועילה למארגני הכנס בדרכים שונות, ביניהן אלו שנוגעות ליחסי ציבור, אולם אני מבקש להתמקד במאמרי זה דווקא בהחלטתו של אחמד מג'דלאני הפלסטיני לשאת דברים בכנס החלטה המשקפת תופעה נרחבת שנגדה אני מבקש לצאת כאן חוצץ.
בשנים האחרונות הגיעה ההנהגה הפלסטינית למסקנה שאין טעם במשא ומתן עם ממשלות הימין בישראל ופנתה לפעולה ישירה מול החברה הישראלית בתקווה לחולל שינוי שיוביל ללחץ על הממשלה. במסגרת מאמצים אלו מינה הוועד המרכזי של פת"ח את מוחמד אל-מדני למלא את המשימה והוקמה "ועדת האינטראקציה לקשר עם החברה הישראלית". ישראל הרשמית, המיוצגת במקרה זה על ידי שר הביטחון הישראלי אביגדור ליברמן, קבעה שהמאמץ הפלסטיני פוגע באחדות החברה הישראלית, ולאחרונה אף נשלל היתר הכניסה של אל-מדני לישראל.
מי האויב מספר 1 של ישראל בעיני משתתפי הכנס?
אין פגם לדעתי בניסיון להשפיע על החברה הישראלית דרך פעולות ישירות, דוגמת זו של אל-מדני, אבל ההשתתפות בכנסים רשמיים, כמעט ממלכתיים, פסולה בהחלט. צאו ראו: כנס הרצליה נהגה בשנת 2000 ביוזמת עוזי ארד, לשעבר היועץ הישראלי לביטחון לאומי, ונשא מראשיתו אופי אסטרטגי וביטחוני. הכנס נהגה לאחר פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית; הוא התקיים על רקע ההתמקדות של השיח הציבורי בישראל ב"סוגיית הפלסטינים אזרחי ישראל", שהוגדרו בדוח סודי של לשכת נתניהו כ"איום פוטנציאלי"; והוא התנהל בצל משבר אסטרטגי ישראלי הבריחה של הצבא הישראלי מלבנון והעלייה בכוחן של חיזבאללה ואיראן. זה היה הרקע ליוזמה לכנס הרצליה, והמשתתפים צמרת הממשל והביטחון הישראלית נתבקשו מאז לדון באיומים הגוברים, לבחון את מידת חוסנה של ישראל מולם ולהציג דרכים להתמודדות עם הסכנות. לא בכדי היה השם הרשמי של האירוע הראשון: "כנס מאזן החוסן והביטחון הלאומי". בקצרה, הכנס עסק בעיקרו בתכניות הפעולה של ישראל נגד אויביה, ובראשם הפלסטינים.
אני עוקב אחר הכנס מדי שנה וכותב עליו. אני גם מבין היטב מדוע ישראל מקיימת אותו. בדיוק משום כך אני טוען שההשתתפות של פלסטינים בכנס, דוגמת מג'דלאני, ראויה לכל גנאי. אינני טוען בכך כי יש לאסור על קיום קשרים עם ישראל או להפוך אותם לפשע, אלא רק שיש הבדל עצום בין ניהול דיאלוג לטובת חיזוק האינטרס הפלסטיני והשגת פתרון מדיני אמיתי וצודק לבין השתתפות בכנס הרצליה. ח?שבו על כך: איזה מקום יש לפלסטינים בכנס ישראלי אסטרטגי העוסק בתכניות ישראל נגד הפלסטינים? איזה מקום יש לפלסטינים בכנס המתייחס לדמוגרפיה הפלסטינית כאל "איום" והמבקש לפעול נגד המאבק הפלסטיני? איזה מקום יש לפלסטינים בכנס שמשתתפים בו מנהיגי מדינה המסרבים לכל משא ומתן?
ישראל עצרה את המשא ומתן וממשיכה בהרחבת ההתנחלויות. היא גם שוקדת על שורת חוקים שיפגעו במקומם של הפלסטינים אזרחי ישראל, במעמדם ובעתידם. על כן, בעוד ניתן להבין מדוע אורחים לא-ישראלים מוכנים להשתתף בכנס, לא ברור כיצד מסכימים דוברים פלסטינים רשמיים להגיע לכנס המוקדש לפעולה נגד הפלסטינים. עלינו לראות את המציאות נכוחה ולהדיר את רגלינו מאירועים כגון כנס הרצליה. פעולות כאלה ראוי לגנות ויש להפסיק.
אכ?רם עטאללה הוא פרשן פלסטיני ומאמרו המלא פורסם בערבית בעיתון "אל-איאם" היוצא ברמאללה. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמות כתבות דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. תרגם מערבית: עידן בריר