נציגים רבים מפרקליטות מחוז ירושלים הגיעו אתמול (חמישי) למצעד הגאווה. זה לא היה מקרי. תובעי הפרקליטות היו אלו שניהלו את המשפט נגד ישי שליסל ווידאו שהוא לא יצא לעולם מבית הסוהר. אחרי השנה האחרונה שבה נשאו בנטל המלחמה בטרור בהגשת מאות כתבי אישום נגד מחבלים, מסיתים ומידי אבנים ובקבוקי תבערה, ידעו בפרקליטות שדווקא הסכין של ישי שליסל היא זו שאיימה יותר מכל לפגוע בשלמותה של החברה הישראלית.
אותה חברה ניסתה להוכיח אתמול שלמרות כל האלימות הגועשת בתוכה, היא נותרה שלמה, או למצער, נותרה שפויה. המצעד הערב היה מתקפת הנגד של אלו שביקשו להראות את הפנים הסובלניות, ההומניות והמכילות של המדינה. 25 אלף איש, בהם פרופסורים, רבנים, עורכי דין, רפורמים, אורתודוכסיים וחילונים, צעירים ומבוגרים - רבים מהם כלל אינם קשורים לקהילת הלהט"ב, צעדו ברחובות אחת הערים הדתיות ביותר בישראל. בדממה, בלי מוזיקה ברקע, בלי המשאיות של המצעד בתל אביב ובלי עירום, הם צעקו "חלאס, לא נוותר לאלימים ולקיצוניים".
בתוך אותה "קואליציה" ניתן היה למצוא גם רבים מבני הציונות הדתית. ארגונים, תושבי ירושלים ובוגרי ישיבות ומכינות הגיעו בהמוניהם למצעד הגאווה כדי לנסות ולתקן את הרושם שנוצר בשבועות האחרונים. אם לאחר ההתנתקות השכילו הסרוגים הליברלים להבין ש"עם ישראל" חשוב יותר מ"ארץ ישראל", הערב הגיעה תורה של התורה.
אותם חובשי כיפות סרוגות, וגם אלו שהכיפה כבר נטשה את ראשם, לא הגיעו הערב במצוותו של רב. אין להם היתר הלכתי לקבל את הלהט"בים לתוכם או פרשנות שונה לאיסור על משכב זכר. בני הציונות הדתית שהגיעו לבירה פשוט הכריעו בתוך תוכם שהם יאזינו קודם כל לאינטואיציה שלהם, ורק אחר כך לצו האל. אילו הם היו במקומו של אברהם יצחק לא היה נעקד.
ישי שליסל דווקא הניף סכין. במוחו המסוכסך הוא פירש - בניגוד לכל פרשנות מקובלת - שאלוהים רוצה שהוא ייטול חיים. בניגוד למה שניסו לטעון השבוע אין שום קו שמחבר בין הרב יגאל לוינשטיין לבין שליסל. מי שמכיר את המכינה הקדם הצבאית בעלי ואת העומדים בראשיה, יודע שמעולם הם לא יקראו לפעול באלימות כלפי הומואים. ישנו רק דמיון אחד גם הרב לוינשטיין וגם שליסל אפשרו לאידיאל שבו הם מאמינים להאפיל על האנושיות הטבועה בהם, ובשמו לפגוע באחרים.
בסופו של דבר המאבק הוא בין אלו שאצלם העיקרון גובר על המציאות, האידיאל על המגע הטבעי עם החיים. אולי גם אחד ההסברים לגל הטרור האחרון הוא העובדה שאנחנו מתמודדים עם אנשים שמוכנים לעשות הכול בשם האידיאל, גם מעשים שנראים לנו בלתי אנושיים.
העיר שבה האידיאל והמציאות נפגשים היא ירושלים. עיר שחלק ניכר מתושביה הם אנשים מאמינים, במגוון דתות וזרמים, ועיר שבעיני רבים מייצגת יותר מכל את הפסיפס הישראלי. זוהי העיר המציאותית ביותר, שבה מתעמתים כל הזמן כמו לוחות טקטוניים בהתקף אפילפסיה, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, וזוהי העיר גדושת האידיאליסטים שיש לה מחלת נפש על שמה.
משתתפים במצעד סיפרו איך הם מרגישים בו בהשוואה לתל אביב. רבים מהם ציינו שבעיר ללא הפסקה מדובר באירוע הרבה יותר שמח. "כאן זה יותר הפגנה, ושם זו מסיבה", אמר לי אחד מהם. ייחסתי את הדברים האלו לסגולותיה של ירושלים האפורה והכבדה, אולם אחד הצועדים אמר לי שהוא דווקא מעדיף את המצעד בעיר הבירה. "כאן זה רציני, כאן אנשים באים לבטא משהו ולעמוד מאחוריו, לא רק לרקוד".
ייתכן שהוא צודק. ייתכן שדווקא בירושלים השמרנית והעתיקה החפה מציניות והמלאה במאמינים יכול להתקיים שיח רציני ומעמיק. ייתכן שדווקא כאן עשויה בסופו של דבר להיווצר אפשרות להידברות. ועדיין, מה שקרה היום בבירה הוא אולי ניצחון בקרב, אבל הוא רחוק מלהיות ניצחון במלחמה. ההתבטאות של ראש העיר ניר ברקת הייתה קשה לעיכול, אך נכונה. המצעד הזה אכן פוגע ברגשותיהם של חלק ניכר מתושבי העיר.
מה זה אומר על העיר הזו? מה זה אומר על תושביה? משמעות השאלה הזו חורגת מגבולותיה של בירת ישראל, ולמעשה השאלה היא: האם לחרדים ולפלגים מסוימים בציונות הדתית ובחברה הישראלית אין אפשרות לכונן שיח עם קהילת הלהט"ב? האם הפילוג העיקרי שקיים היום בישראל הוא הפילוג בין שמרנות לליברליות?
טוב שהמצעד התקיים היום, וטוב שהגיעו אליו כל כך הרבה אנשים. אבל אותה קבוצה שהגיעה היום צריכה לזכור שגם מאה שערים ובית ובגן הן חלק מירושלים. שגם הרב יגאל לוינשטיין והרב אריאל הם חלק מהחברה הישראלית (וגם בנצי גופשטיין). חשוב לזכור שגם אידיאולוגיה ליברלית והומנית יכולה להיות עיוורת למציאות ולהפוך לסוג של דיכוי. במסגרת הקרבות שהתנהלו השבוע ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת בעקבות נאומו של הרב לוינשטיין, ניתן היה להבחין ברגעים שבהם קערת השנאה נוטה לצד השני, ושדווקא אלו שתומכים בחובה להכיל את האחר לא מסוגלים להבינו.
למרבה השמחה, המצעד השנה נגמר בלי פצועים והרוגים. זה לא אומר שהחברה הישראלית השתנתה, אלא בעיקר מצביע על היעילות של ההיערכות המשטרתית שלא הייתה מביישת את צרכי האבטחה של האולימפיאדה בריו. למרבה הצער, המצעד השנה נערך באווירה של פילוג וקיטוב שלא נראו בחברה הישראלית בשנה שעברה, שבה נרצחה שירה בנקי.
חדשות לבקרים מספרים על ממשלות אחדות, אלא שבפועל, הפערים וההבדלים בין זרמים אידיאולוגיים שונים רק מקצינים. חוסר הכבוד שאנו מעניקים זה לזה מוליד את הצורך בצעדת הגאווה ובמכתבי רבנים, בהרמת הטון ובתקיעת הדגל (גם בתחת). שלא בטובתה, ירושלים הפכה לזירת האגרוף האולטימטיבית. יש שיאמרו שדווקא במציאות המוטרפת של עיר כזו, אפשר לעשות שלום.
"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב המשורר יהודה עמיחי. "המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר". "אבל", הוסיף עמיחי. "ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש. ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב".
(עדכון ראשון: 23:40)