שנה עברה. 365 ימים מאז שקהילה שלמה קיבלה סכין בגב (תרתי משמע) וילדה בת 16, תמימה, מתוקה ואהובה שילמה בחייה. שירה בנקי לא עשתה שום דבר רע לאף אחד. היא אהבה את החיים ורצתה שהחיים יאהבו את כולם בחזרה. את כולם - בלי הבדלי גזע, דת ומין. היא צעדה למען אחרים, אפילו לא למען עצמה. היא צעדה למען החברים שלה, שאותם אהבה כל כך, ושחשבה שמגיע להם לחיות במדינה שבה כולם שווים.
בשנה שעברה מאז הרצח איש לא למד את הלקח. אנשי דת, חינוך ונבחרי ציבור משתלחים בקהילה הלהט"בית. הומואים, לסביות, בי וטרנס נחשבים לחוליה החלשה, לאוכלוסייה נחותה, חסרת חשיבות, כזו שאפשר להגיד לה ולעשות בה מה שרוצים, בלי שאיש יקום להגנתה. לא, גם לא ראש הממשלה, שחושב שבעיית הקיפוח העדתי הרבה יותר חשובה (שלא לומר סקסית) מההומופוביה. ניוז ברייק, אדוני ראש הממשלה: מהומופוביה מתים. אולי גם את זה שכחת, כמו ששכחת להתייחס למצעד הגאווה שלא התקיים בבאר שבע.
שירה בנקי הייתה קורבן תמים ששילם מחיר כבד על לא עוול בכפה. מצעד הגאווה בירושלים יתקיים בסימן שנה לזכרה, אך ראש העיר הנכבד, מר ניר ברקת, לא ייקח בו חלק. למה, אתם שואלים? כי הוא מתחשב ברגשות הציבור הדתי. התשובה הייתה יכולה להיות הגיונית ומקובלת, אם בירושלים לא היו גרים הומואים, לסביות בי וטרנס, תושבים שמשלמים מסים, ארנונה ונושאים באותן חובות כתושבים. מר ברקת, אתה מחויב גם להם, ולא רק לאלו שיבואו בעתיד להצביע עבורך בקלפי כי אתה ימני שתומך בזרם הדתי. אמרת שמדובר בתופעה, אז תן לי להבהיר: הומוסקסואליות היא לא תופעה. תתפלא, היא גם לא מחלה או סטייה. אף אחד לא בחר להיות הומו או לסבית כמו שאף אחד לא בחר להיות סטרייט. בתור ראשה של אחת הערים הגדולות ומסוקרות במדינה, הייתי מצפה ממך להפנים את זה, ובטח לא להגיד את זה בעיתון. ההומוסקסואליות - כמה שתנסה להתעלם ממנה או לדחוק אותה לפינה - לא תיעלם. רק תקשיב לחבריי לקהילה ולסלוגן של המצעד: "אנחנו כאן כדי להישאר".
אז לצעוד או לא? ולמה לי בעצם? הרי מצעדים לא ישיגו לנו זכויות, אז למה לסכן את חיי ולתת לאיזה מטורף לקחת אותם? למה לגרום לאמא שלי לשבת בבית ולכסוס ציפורניים? כי נמאס לחיות במדינה שבה ציבור גדול לא מקבל אותי ולא נותן לי את הזכויות שמגיעות לי, אבל כן מקפיד לתת לאנשי חינוך להסית כנגדי ולחברי הכנסת אותם מכובדים שאמורים לייצג את כל האזרחים - להציע מעל דוכן הנואמים לבצע בנו טיפולי המרה כאילו היינו מצורעים.
אז כן, אני אצעד השנה ברחובות ירושלים. אצעד מפוחד ומבוהל, חושש וחושד, אבל גאה. גאה במי שאני ובמה שאני, גאה בקהילה שלי, אבל פחות גאה במדינה שלי, זו שנותנת יד חופשית לאנשים כמו הרב לוינשטיין, אורי אריאל, בצלאל סמורטיץ' ועוד חשוכים והומופובים להתבטא כנגד קהילה שלמה ולהסית כנגד אנשים שהחטא היחיד שלהם הוא לאהוב. אני אצעד בירושלים בראש מורם בתקווה שאחד משליחי החושך לא ידקור אותי בגב, אותי ואת הקהילה שלי.
אדם סרור הוא עורך וואלה! סלבס