10 הערות על בחירת סגני הנשיאים בארה"ב

זה דווקא היה לא צפוי. בכל הקשור לבחירת מועמד לסגן הנשיא בבחירות 2016, במבט אחורה, היינו משערים שדווקא בחירתה של הילרי קלינטון תהיה קריטית יותר עבור הקמפיין שלה. בכל זאת, מועמדת אישה ראשונה לנשיאות. כך הסתכלו לפני שמונה שנים על בחירתו של ברק אובמה, המועמד השחור הראשון, שהלך לבסוף על "המבוגר האחראי" ג'ו ביידן.

בחירה כל כך פשוטה, כל כך חכמה, אל מול המתמודד שמנגד ג'ון מקיין. הוא נורא רצה להפתיע. להביא בחירה שתדהים את הקהל, ותשכיח לרגע את העובדה שהוא מייצג את מפלגתו של הנשיא הלא אהוד ג'ורג' וו. בוש. בהתחלה חשב מקיין על ג'ו ליברמן, מועמדו של אל גור לסגנות בשנת 2000, ודמוקרט שהפך לעצמאי ב-2006. הבוסים של המפלגה התנגדו בתוקף. החבר'ה של מקיין עשו בדיקה "חאפ-לאפ" לאחת, שרה פיילין, והשאר היסטוריה עגומה ומצחיקה כאחד.

עכשיו דווקא הבחירה של דונלד טראמפ, שההכרזה עליה תהיה בסוף השבוע הקרוב, עשויה להיות מבחינת להיות או לחדול עבור הקמפיין שלו. וזה משהו שמועמדים לסגן נשיא, בדרך כלל תוספת חסרת משמעות לפוסטר ותו לא, ממש לא רגילים להיות.

להיות סגן נשיא, יודע כל צופה של VEEP, זה תענוג מפוקפק ביותר. מבטיחים לך "תפקיד משמעותי בממשל", שותפות לדרך, ורגע אחרי ההשבעה ב-20 בינואר, זורקים אותך להיות ועדת הקישוט של תקופת הנשיאות. בשבתך כסגן נשיא, סטטיסטית לפחות, עדיף לך לקוות שהבוס ימות, מאשר שיסיים שמונה שנות כהונה רציפות ומוצלחות.

רק 14 סגני נשיא הפכו לנשיאים. רובם הושבעו לתפקיד רגע לפני שהם נאלצים לשאת הספד למפקד העליון שהלך בטרם עת. רק ארבעה מהם נבחרו על ידי העם בבחירות, לאחר שמונה שנות כהונה כסגני הנשיא הקודם. האחרון מבין אלה, ג'ורג' בוש האב, היה הראשון להצליח במשימה הזו אחרי 152 שנה, מאז מרטין ואן ביורן בשנת 1836.

איך בכלל בוחרים סגן? איך מנצלים את הפררוגטיבה הכה משמעותית הזאת, שניתנת למועמד מיד לאחר ניצחונו בבחירות המקדימות או בוועידה? פעם הבחירה הייתה פשוטה יותר. היה את הרצון של המפלגה, היו את המתמודדים מולך והיית משקלל את השניים, פחות או יותר. אם היית דמות חזקה, היית עשוי לזלזל בעצם הבחירה הזו. כמו פרנקלין רוזוולט, שהחליף שלושה סגני נשיא לאורך 12 שנות כהונתו. הבחירה האחרונה שלו, הארי טרומן, היה חוואי ומוכר רהיטים פושט רגל לפני שנכנס לפוליטיקה, ולא נחשב בשום צורה למנהיג טבעי במפלגה הדמוקרטית (אם כי הפך לנשיא שעשה רבות והפתיע רבות והפציץ למכביר, כידוע).

מי שהיה מתחרה חזק מולך בפריימריז, היה לרוב גם מועמד טבעי לסגנות נשיא. כך למשל ג'ורג' בוש האב, שנוצח על ידי רונלד רייגן והפך לסגנו. אבל נראה שבשלושת העשורים האחרונים לערך זו כבר אינה אופציה. הפוליטיקה השתנתה, הפריימריז הופכים לאגרסיביים יותר והשיקולים בבחירת הסגן הופכים למורכבים הרבה יותר. אלא אם אתה עצמך עומד בראש ועדת האיתור לתפקיד, כמו דיק צ'ייני בשנת 2000, שבסוף הפך לסגן של בנו של חברו הטוב, בהמלצתם-דרישתם של אבא ג'ורג' והחברים בצמרת.

אז לפי מה כן בוחרים? בסיס המצביעים, אלקטורים חשובים שעל הכף, וגם כסף – בבחינת היכולת של הקמפיין לגייס תרומות. השיקול הגיאוגרפי, הוותיק ביותר בספר, הפך עם השנים להיות משמעותי פחות. נכון, מועמד שיביא לך "מדינה מתנדנדת" עתירת אלקטורים זה בונוס לא קטן, אבל יש חישובים גדולים מזה.

כך שהשיקול הגדול ביותר, או אם תרצו – המלך של המטריצה הזו – הוא שיקול ההשלמה, או שיקול ה"איזון". איזון יכול לבוא במאה ואחד גוונים וצורות. איזון אידאולוגי, איזון קהלי (למי הוא פונה ולמי אני), או איזון "זהותי". ליברל לצד שמרן, ממסדי לצד חוץ ממסדי, צעיר לצד מבוגר, בעל ניסיון בצוותא עם מישהו טרי, גבר ואישה, לבן ושחור (או לטיני). לא חסר. השיקול הזה, ככל שהפוליטיקה האמריקהית מתפתחת, הוא המגה-שיקול. הקבוע במשוואה הדיפרנציאלית.

נדירים המקרים שבהם שיקול האיזון אינו המכריע. כשביל קלינטון בחר באל גור לסגנו, היה שם שיקול מאזן מינורי יחסית, של "חוץ וושינגטוני" (מושל ארקנסו הזניחה) ו"וושינגטוני" (סנאטור בן סנאטור), אבל בעיקר היה שם רצון לשדר מסר: "טיקט" של שני צעירים, אנרגטיים ודינמיים. העתיד של המפלגה הדמוקרטית. זה היה הימור מושלם.

האיזון, כמעט תמיד, הוא המכתיב העיקרי בסיפורנו. הבחירה בג'ון קנדי ב-1960 כמועמד הדמוקרטי הלחיצה את האגף השמרני של המפלגה. המגה-פוליטיקאי הדרומי לינדון ג'ונסון היה "מאזן" ברור בין ותיק וחדש, ממסדי ופרוגרסיבי, צפוני ודרומי. 16 שנים אחר כך, המפלגה נלחצה שוב כשג'ימי קרטר, הנוצרי האדוק והמוזר מהדרום, הפך במפתיע למועמד. האיזון לקרטר השמרן מהדרום בא בדמותו של וולטר מונדייל הליברל מהצפון.

כשג'ורג' בוש האב הסתכל על הבוס שלו, רונלד רייגן, הוא זיהה בעצב את מה שלו לא היה מעולם – "סטאר קווליטי". בוש לא היה כוכב הקולנוע שעיצב את שנות ה-80, אלא ביורוקרט ותיק שנולד עם כפית כסף בפיו. אז במקום נער הפוסטר שפרש לגמלאות (רייגן), הוא איזן את אפרוריותו שלו, עם נער פוסטר חדש וצעיר, דן קווייל. פרצוף של קווטרבק שכל המעודדות עפר לרגליו ואנרגיות בהתאם. זו התבררה כאחת הבחירות הגרועות בהיסטוריה.

כשאובמה – פוליטיקאי מאוד לא ציניקן - בחר את ג'ו ביידן, היה שם רצון אותנטי בדמות שתוכל למלא את התפקיד היטב ובמהרה אם הנורא מכל יקרה. לאור האיומים על חייו של המועמד השחור הראשון, עוד טרם בחירתו, היה בכך משהו, אבל גם כאן היה "איזון". בין שחור ללבן, בין צעיר לוותיק, בין בעל חזון לבעל ניסיון.

מאחר שקלינטון מירב הסיכויים לנצח, פועל יוצא הוא שהמועמד שייבחר לצידה יהיה מועמד "משלים", יותר מאשר "מאזן". אצל טראמפ, שלמרות נסיקתו האחרונה בסקרים סיכוייו להגיע לבית הלבן עדיין קלושים, הבחירה קריטית וצפויה להיות "מאזנת" הרבה יותר.

טראמפ, הניו יורקי המזויף, הנוצץ והראוותן, חובב השמלות והדוניסט, חייב איזון שיגשר במידת מה על השבר בינו לבין המפלגה הרפובליקנית, שאותה לכאורה הוא מייצג. האיזון הזה אינו רק כדי לייצב את ה"בסיס" הרפובליקני, הוא גם כדי לפייס את הממסד ובעיקר את התורמים שבינתיים מדירים את המחאותיהם מהקמפיין השנוי במחלוקת של הטייקון. כך שאפשר לשכוח מדמות מרכזית, מתונה, או לחלופין ממישהו או מישהי שינסו לקחת מקלינטון חלק משמעותי יותר מקולות הנשים ומיעוטים האתניים. טראמפ, כך נראה כעת, צריך לשבור ימינה.

את הבחירה הראשונה שעליה הימרו אי שם לפני כמה חודשים, כריס כריסטי, אפשר כנראה להוריד מהפרק. נכון, כריסטי היה המועמד בעל המשקל (תרתי משמע) הראשון לפרוש מהמרוץ ולתמוך בטראמפ ויכול להיות שקיבל הבטחה או חצי הבטחה בעניין, אבל לשים אותו על הטיקט זה פחות או יותר שכפול של המועמד המוביל. שני אנשים אגרסיביים, קולניים ושנויים במחלוקת. מה גם שבמדינתו של כריסטי, ניו ג'רזי, קלינטון תנצח בקלות ממילא.

וכך חזר לבורסת השמות אחד, ניוט גינגריץ'. הדמות של אברי גלעד ב"ארץ נהדרת" הייתה אומרת עליו – ובצדק – "מעולה ומגעיל". גינגריץ' הוא אחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של המפלגה הרפובליקנית. מצד אחד, נוצרי, שמרן, רפובליקן קלאסי. מצד שני, לא מופת אישי מוביל לטובת העניין. האיש בגד בבנות זוגו על ימין ועל שמאל. עם שלוש מהן התחתן. את אשתו הראשונה עזב לטובת הפילגש, בזמן שהיא שוכבת בבית חולים, נאבקת במחלת הסרטן.

עבור הדמוקרטים גינגריץ' הוא סדין אדום. הוא לא בחל באמצעים כשבתור יו"ר בית הנבחרים בשנות ה-90 נאבק בביל קלינטון, בעלה של המועמדת הדמוקרטית הנוכחית. לבסוף המאיס את עצמו על רוב המפלגה, אבל תמיד נשאר ברקע. מחובר לממסד, לכסף הגדול ולתקשורת השמרנית. לגינגריץ' יש משקל אמיתי. הוא הוגה, הוא דעתן, הוא מנסחן של אידאולוגיות, בתקופה שבה אלה הפכו למונח נשכח, ברווח שבין "סאונד בייטים".

ב-2012 תמך שלדון אדלסון בקמפיין של גינגריץ' לנשיאות. השניים בקשר מצוין גם היום. אדלסון ודומיו הן התקוות האחרונות של הקמפיין של טראמפ, שזקוק בדחיפות לחמצן ירוק. אם גינגריץ' ייבחר, אגב, "הטיקט" הרפובליקני יהיה המבוגר ביותר בהיסטוריה של הבחירות בארה"ב. בן 70 (טראמפ) רץ לצד בן 73 (גינג'ריץ').

גם שאר השמות שעולים על הפרק הם חלק מה"ממסד", בעלי ניסיון ציבורי וכאלה ש"מאזנים" את טראמפ לכיוון התלם הרפובליקני-ימני. מארי פאלין, מושלת אוקלהומה, היא כזו. והמובהק ביותר בתיאור הזה, הוא גם השם החם בטבלאות ההימורים: מייק פנס (Pence), מושל אידיאנה. אולטרה ימני, שמרן, אוונגליסטי אדוק, שתמך בבן דמותו הדרומי טד קרוז בבחירות המקדימות.

פנס התפרסם במישור הלאומי השנה, כשקבוצות נשים החליטו למחות באופן מקורי במיוחד על נסיונות החקיקה שלו להגבלת הפלות: המוני אמריקניות התקשרו ללשכת המושל מסביב לשעון, כדי לבקש "לעדכן את המושל" בדבר המחזור החודשי שלהן. הדמוקרטים יחגגו אם פנס ייבחר, אבל טראמפ יכול להרוויח מכך. בקמפיין הוא יעלים את המושל – ממילא בבמה שעליה עומד אדם כמו דונלד טראמפ, אין מקום לשני אנשים. מאחורי הקלעים, הוא יקבל את הבסיס הקשה, האדוק, עתיר המזומנים, שהביא את ג'ורג' בוש הבן לשלטון.

ומה אצל קלינטון? נדמה שלמועמדת הדמוקרטית יש יותר חופש פעולה. בבחירה חופשית, אינסטינקטיבית, היא הייתה בוחרת ודאי פוליטיקאי מכהן, גבר, לבן, מרכזי ולא בולט מדי. יש כמה כאלה על הפרק, כמו הסנאטורים טים קיין ושרוד בראון ואולי היא עוד תפתיע בעצם חוסר ההפתעה כשתבחר כזה. מאחר שהיא טכנוקרטית ומחושבת כמו אלגוריתם, רוב הסיכויים שהמועמד שייבחר יהיה מי שהגיעו לבורסת השמות עד כה. מהצד השני, גם היא יכולה להפתיע.

כך, למשל, היא בדקה בימים האחרונים את האדמירל בדימוס ג'יימס סטאוורידיס, מפקד כוחות נאט"ו באירופה לשעבר. בחירה ב"נון-פוליטיקאי" יכולה להיות הברקה עבור מי שמייצגת יותר מכולם את ה"ממסד". מה גם שדמות ביטחונית כמו סטאוורידיס עשויה לעמעם במידה את זיכרונות בנגאזי האומללים, למשל.

אם הבחירה הייתה ניתנת לקהל הרחב, סביר להניח שהסנאטורית אליזבת וורן הייתה לוקחת בהליכה. וורן, הפרוגרסיבית והמגה-שמאלית, היא הדמות הכי פופולרית כיום במפלגה. כן, יותר מקלינטון עצמה. חדת לשון, חריפה, אנרגטית ומתפקעת מכריזמה. מטופש אולי להמר אחורה על מה שלא קרה, אבל תרשו לי בכל זאת – אם וורן הייתה מתמודדת מול קלינטון בפריימריז, היא הייתה מנצחת. כל הקמפיין של ברני סנדרס נבנה על הרוח שהחלה באגף של אליזבת וורן במפלגה.

האם היא תהיה המועמדת? נדמה לי שאין סיכוי. זה לא רק הנועזות שבהצבת שתי נשים, זו העובדה שסנדרס קיבל מספיק במצע המפלגה - מימון שכר לימוד, שכר מינימום של 30$ לשעה ועוד - כך שאין צורך להרחיק שמאלה ולתת לשלי יחימוביץ' של הדמוקרטים את הפרס הזה. השבוע הודיעו מארגני הוועידה הדמוקרטית לוורן שנאומה שובץ ביום הראשון של הוועידה. במונחי פרוגרמינג, זה שיבוץ גרוע וכנראה גם רמז לכך שהיא לא תהיה המועמדת.

מועמד "משלים" אחר עבור קלינטון עשוי לבוא דווקא בדמותו של בן מיעוטים. קלינטון מוחצת את טראמפ בקרב השחורים וההיספנים, והקלף המנצח שלה הוא כממשיכת "קואליציית אובמה" - ליברלים, נשים, צעירים, שחורים והיספנים - אבל אין זה אומר שהיא לא צריכה לחזק את זה.

המצביעים ההיספנים הם הקבוצה הצומחת ביותר בתוך האוכלוסיה האמריקנית, מה שהביא רבים להמר על שני שרים בקבינט של אובמה: שר הדיור ג'וליאן קסטרו, ראש עיריית סאן אנטוניו לשעבר ופוליטיקאי בולט במפלגה ממוצא מקסיקני. קסטרו, שאחיו התאום הזהה הוא חבר קונגרס, כונה על ידי רבים "אובמה של ההיספנים". טום פרז, שר התעסוקה בעל השורשים הדומיניקניים, הוא בעל ניסיון ציבורי נרחב, בעיקר בתחומי המשפט וזכויות האדם.

ואילו העלייה של תנועת "Black Life Matter", אחרי שרשרת ההריגות של שחורים בידי שוטרים, עשויה להטות את הכף לטובת דמות כמו קורי בוקר, סנאטור שחור מניו ג'רזי, הדמוקרט השחור הבולט ביותר בוושינגטון כרגע אחרי אובמה. אם המתח הבין-גזעי ימשיך להפוך את אקורד הסיום של כהונת אובמה למזייף ועצוב, זה גם עלול להשפיע באופן הרסני על קלינטון. עד אובמה, אחוז השחורים שיצאו להצביע היה באופן יחסי נמוך בהרבה מזה של הלבנים. אובמה הפך את היחס הזה וזכה בבחירות. קלינטון תהיה חייבת לשחזר את אחוזי ההצבעה הגבוהים האלה, אחרת היא מקרבת את טראמפ כמה צעדים ענקיים קדימה לניצחון.

לא בטוח בכלל שהשמות שייבחרו לבסוף צוינו בטור הארוך שמעליכם. פרקטיקה ידועה בכל קמפיין כמעט היא להפריח שמות לאוויר כבלוני ניסוי, ולבדוק במקביל בסקרים, קבוצות מיקוד ומטות היועצים, שמות שהצליחו להישמר אצל קברניטי הקמפיין ולא הודלפו לתקשורת. ובסוף, בכל מקרה וכמו שכבר אמרנו, זה כולה סגן נשיא.

רותם דנון הוא עורך מגזין ליברל
theliberal.co.il