בסרט 'פורסט גאמפ', לומד טום הנקס המגלם את דמותו של גאמפ לשחק פינג פונג וזוכה לעצה פשוטה אך יעילה. "הסוד בפינג פונג", כך נאמר לו, "הוא שלא משנה מה קורה סביבך, לעולם, לעולם לעולם אל תסיר את עיניך מהכדור". גאמפ, הסובל מפיגור שכלי קל, מגלה שמגבלתו המנטלית היא דווקא יתרון עבור אדם הנדרש לעקוב לאורך שעות ארוכות אחרי כדור קטן המקפץ הלוך ושוב במונוטוניות לאורך השולחן ללא הסחות דעת וזמן קצר לאחר מכן הופך לאלוף עולם.
אני מצטט את הסצנה הקצרה הזאת פה לכבוד יום השנה החמישי לפרוץ המחאה החברתית, כיוון שבעצה ההיא טמון לקח חשוב עבור הציבור הישראלי, שמפסיד כבר 5 שנים רצופות במשחק הפינג פונג שהוא מנהל עם שלוש ממשלות נתניהו שכיהנו אז ומאז.
את המשחק דווקא התחיל הציבור. בתחילת קיץ 2011, הגישו המוחים לממשלה חבטת פתיחה מדויקת בהצבתם אוהלים בכל השדרות המרכזיות בישראל ודרישתם לפתרונות רציניים לבעיות יוקר המחייה והדיור. כאיש אחד עקב הציבור בקפדנות אחרי כדור יוקר המחייה וניצח שבוע אחרי שבוע ולא עזרו לא ספינים אודות שמאלניותם כביכול של המוחים, לא הפחדות ביטחוניות ואף לא הצעות סרק אודות סופרטאנקר נדל"ני.
אך בניגוד לפורסט גאמפ, העם בישראל אינו סובל מפיגור שכלי להיפך הוא אינטליגנטי, משכיל, רחב אופקים ומעורב עמוקות בכל אספקט בחיים הציבוריים, ודווקא בשל כך, קל היה ליריביו בחלוף הזמן, להסיח את דעתו מהכדור, כלומר מהנושא עליו יצא להיאבק. כבר בסתיו 2011, רשמה הממשלה ניצחון ראשון בפינג פונג כאשר חזרה הכנסת מפגרת הקיץ שלה, הונחו על שולחנה לא תכנית מקפת להסדרת שוק השכירות, לא תכניות בניה מאסיביות להדבקת הפערים בין ההיצע והביקוש לדירות בישראל, ואף לא חוקים המסדירים את השתוללות תאגידי המזון היוצרים מציאות בו מחיר הקוטג' יכול לטפס ל-8 שקלים. במקומם הונחה הטיוטה הראשונה של חוק העמותות שעבר השבוע בקריאה שלישית, אותו חוק שמסביר לציבור בישראל, שקומץ עמותות שמאל הן אלה שמביאות עליו את צרותיו, ולא חלילה הממשלה.
זאת הייתה רק יריית הפתיחה בקמפיין 'הפרד ומשול' עצום ממדים המתרחש מאז ומטרתו כפולה להסיח את דעת הציבור מהנושאים הכלכליים חברתיים שבעטיים יצא בהמוני המוניו למחאה הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית ולהסיט את זעמו מהממשלה אל ובכן, חלקים בעצמו. לכן מיד אחרי שהשליכה הממשלה כדור פינג פונג נוסף בצורת חוק העמותות כדי לבלבל את הציבור, החלו חברי כנסת מהקואליציה לשתף פעולה עם שכונות דרום תל אביב כנגד ציבור הפליטים והמסתננים מסודן (שיתוף פעולה בצעקות ובהסתה בלבד, שכן מפלגות השלטון לא הציעו שום פתרון ממשי) ששיאו קריאתה של ח"כ מירי רגב מעל הבמה הראשית בהפגנה שהמהגרים מסודן הם "סרטן בגוף האומה". במילים אחרות לא הממשלה ולא המדינה הן שאשמות בהזנחה שיטתית של השכונות המוחלשות בישראל, לא ראש הממשלה המכהן הוא שקיצץ באכזריות בקצבאות הניתנות לאימהות חד הוריות ופגע בעתידן אלא המהגרים בישראל הם שאשמים.
ערבים, שמאלנים, סודנים וחרדים
והציבור כבר מבולבל שני כדורים נוספים "השמאלנים" ו"הסודנים" כבר מקפצים על שולחן הפינג פונג הלאומי וכאילו זה לא הספיק כדי לבלבל את דעתם הושלך למשחק כדור חדש, שלישי: בבחירות שנערכו פחות משנה וחצי אחרי המחאה הודיעו לעם בישראל שהחרדים שאינם עובדים (רחוק מהאמת) ואינם משרתים (איך זה בדיוק קשור ליוקר המחיה?) הם הם האשמים בבעיות הכלכליות-חברתיות. והנה, עיניי הציבור כבר מסוחררות משלושת הכדורים החדשים שמוטחים שוב ושוב, וכדי לוודא שחלילה לא יתפכח ויבין את המובן מאליו, והוא שהשמאלנים, הסודנים והחרדים אינם אשמים בעיקר בעיותיו, הממשלה ממשיכה עם כדור רביעי, המתבקש והקל מכולם הערבים בישראל. הם, הבוגדים, הגיס החמישי, "הנעים בכמויות אדירות" לקלפיות, כדברי ראש הממשלה עצמו - הם שאשמים בכל הצרות. ואכן, די להביט בהתנהלותו של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, כדי להבין שזוהי אינה טעות, אלא מדיניות. כיצד אחרת אפשר להבין את מעורבותו של ראש ממשלה בכל חיכוך, מוצדק יותר או פחות (ואף פעם לא כמפשר ומשכין שלום תמיד כמסכסך) בין מגזרים שונים ויהיה הקטן והאזוטרי ביותר? האם מתקבל על הדעת, למשל, שראש מעצמה אזורית במזרח התיכון, הטרוד מבוקר עד לילה בבעיות חובקות עולם יעצור את כל עיסוקיו כדי לגעור באיזה מבקר קולנוע על תוכנו של פוסט שכתב בפייסבוק ואגב כך לשפוך עוד שמן למדורת המריבה בין אשכנזים לספרדים? האם המתח העדתי בישראל הוא שהדאיג את ראש הממשלה או שאנחנו עדים פשוט להשלכתו של כדור פינג פונג חמישי לזירה, כדי שיסייע להשכיח את העובדה שבמשך 5 השנים האחרונות מאז המחאה, היה ראש הממשלה עצמו המכנה המשותף היחידי בין 3 ממשלות שונות, 3 שרי אוצר שונים, 3 שרי שיכון שלא רק שלא הורידו בפסיק את המחירים השערורייתיים שהוציאו חצי מדינה לרחובות אלא שאותם מחירים אף עלו ומחירי הדיור עלו ביותר מ-30 אחוז. וחנין זועבי היא האשמה, וגידי אורשר או יאיר גרבוז הם האשמים, או שוברים שתיקה.
כעת, אינני טוען שסוגיות של מימון זר המגיע לארגונים פוליטיים ישראלים (אגב גם לארגונים ופוליטיקאים מימין) או שאלת הפליטים והמהגרים מאפריקה, או עניינים הקשורים להשתלבות החרדים בחברה או חיכוכים בין עמים ועדות בישראל אינן סוגיות חשובות, ואפילו דחופות. אני כן טוען שני דברים: האחד, שאף אחד מהדיונים הללו, ככל שהם נערכו ביוזמת או בעידוד הממשלה וספציפית ביוזמת ובעידוד העומד בראשה איננו באמת דיון הנועד לפתור בעיות ואפילו איננו באמת דיון, אלא אך ורק דרך להסיט ולהסית את דעת הציבור, השני שחשובים ככל שיהיו הנושאים הללו, אף לא אחד מהם הוציא לרחובות מיליון וחצי ישראלים בקיץ אחד, לא בנה 130 ערי אוהלים מרמת הגולן ועד אילת, לא יצר עצרות ענק בכל הארץ, שבוע אחרי שבוע במשך 8 שבועות רצופים.
אך עובדה היא (לפחות בינתיים) שלמרות שמדדי יוקר המחייה והדיור גבוהים לאין שיעור ממה שהיו לפני 5 שנים, היום אין הציבור יוצא לרחובות, לא בהמוניו ולא במקצתיו. הקמפיין המתמשך של ראש הממשלה הצליח. בקיץ 2011 הלכו זה בצד זה, גם אם בסלידה הדדית, מצביעי ליכוד לצד מצביעי מרצ. הייתה איזו הבנה אינטואיטיבית שלמרות כל חילוקי הדיעות ביניהם יש פה עניין גדול שהוא דווקא משותף. קשה לדמיין היום צעדת מחאה למען דיור או יוקר המחיה כשימנים ושמאלנים צועדים בה ביחד ולא מתחילים להתקוטט ביניהם על עניינים אחרים. מכל הפעולות שנתניהו ביצע בחברה הישראלית ההפרד ומשול שלו הוא הגרוע ביותר ואם הציבור בישראל חכם, עליו להעשות קצת לטיפש, וכמו פורסט גאמפ, להתמקד אך ורק בכדור האחד על שולחן הפינג פונג, הכדור המשותף ל-99 אחוז ממנו, אשכנזים כספרדים, חרדים כחילונים, ערבים כיהודים. כשלכולם יהיה גג מעל הראש ולחם וגבינה במקרר, אפשר יהיה לנהל כל דיון שבעולם.
רגב קונטס הוא יוצר ובמאי, ממארגני מחאת האוהלים של 2011