החיים ב"אליטה האשכנזית" מבאסים לא פחות מהחיים שלכם

בואו נשים את הדברים על השולחן: אני עיתונאי אשכנזי-חילוני.

באווירה הנוכחית בפוליטיקה הישראלית ובחברה האלימה וחסרת הסובלנות שהיא משקפת - או מייצרת - מדובר בווידוי שמקביל להודאה בקיום טקסי וודו שבמהלכם מושלכים גורי חתולים למדורה. אני בונה על כך שלווידויים יש ערך תרפויטי. אולי אחרי שאחשוף את סודותיי הנוראיים יוקל לי. בשנים האחרונות אני מסתובב עם מועקה הולכת וגוברת, של מישהו שחטא חטא נורא. לא, אלו לא רגשות האשמה האשכנזיים המקובלים, המרכיבים בערך 90 אחוז מנשמתי, אלא המחשבה האיומה שנולדתי לאנשים הלא נכונים ולמגזר הלא נכון.

בניגוד לראש הממשלה, לשווא חיפשתי בעץ המשפחתי שורשים ספרדיים. אשתי לשעבר היא אשכנזיה וכך גם שתי בנותיי. גם לבת זוגי הנוכחית, ניחשתם נכון, שורשים במזרח אירופה. בכל הנוגע לענייני דת, הייתי שמח לבשר לכם שסבא של סבא שלי היה פוסק גדול בגרמניה, אבל אין לי מושג אם זה נכון. אבא שלי גדל בקיבוץ רמת הכובש, ובהמשך היה ילד חוץ במזרע, אלה מהנקניקים הלא כשרים. הוא אפילו עבד בחזיריה. גם אמי, מעשה שטן, נולדה למשפחה חילונית לחלוטין.

החינוך שקיבלתי היה נטול כל סממן דתי. אין לי זיקה לדת, פרט ללימודי תנ"ך בבית הספר וצפייה ב"שניים אוחזין" כשהייתי חולה בבית כילד (וכאשכנזי, הייתי חולה לא מעט פעמים). בניגוד ליאיר לפיד, מעולם לא עיינתי בתנ"ך לפני השינה ולא מצאתי בו קסם וחוכמה. לפעמים אני מסייע לבתי בשיעורים ומזועזע מהאכזריות בספר הספרים שעליה להיחשף אליה בגילה הרך. היא, מנגד, בעיקר מפהקת.

איכשהו, התגלגלתי לעיתונות. אבי עבד במעבדה לייצור צבעי דפוס, וחזר הביתה מדי יום עם שלושה עיתונים תחת הכתף. בלעתי כל מילה שנכתבה בהם, בעיקר במדורי הספורט, בערך מגיל 10. לגלי צה"ל לא התקבלתי ובדובר צה"ל לא שירתתי עקב פרופיל גבוה מדי. לאחר השחרור התחלתי לעבוד ככתב בירחון ספורט, התגלגלתי לוואלה ושם התקדמתי בהדרגה לתפקיד ניהולי. לצערי, מעולם לא הצלחתי ליצור קשרים משמעותיים בברנז'ה. ישבתי בנחמה וחצי פעם אחת וכך גם בקפה דובנוב. לאורך השנים התגוררתי כאדם בוגר בראשון לציון, ירושלים, גבעתיים ומודיעין. לא גרתי אפילו לדקה בתל אביב, ובכל זאת לאורך השנים שמעתי פעם אחר פעם שאני חלק מהתקשורת התל אביבית המנותקת. או איך שמירי רגב היטיבה להגדיר השבוע: אנשי התרבות והתקשורת מהמערב ומהשמאל.

אם תטענו שעד כאן הדברים נשמעים כבכיינות טיפוסית של אדם פריבילגי, עוד קשקשן מהאליטה שעומד מנגד כשגונבים לו את המדינה, לא אתווכח איתכם. בוני הארץ האשכנזים חטאו ופשעו, על כך אין ויכוח. הנקודה היא שזהות המוצא עם האנשים הכוחניים הללו מעולם לא עזרה לי. הוריי לא ירשו מעולם סכום משמעותי, עבדו עד גיל מתקדם ולמרות זאת לאורך מרבית חייהם סבלו ממינוס בחשבון הבנק. לצערי, גם אני בחרתי במקצוע לא מכניס במיוחד, וגורלי הכלכלי דומה לזה של הוריי, בוודאי אחרי הגירושין, העסקה הגרועה ביותר שאדם בוגר יכול לעשות. כמו מרבית מחברי מעמד הביניים - אשכנזים, מזרחיים ובני עדות אחרות - גם לי אין מצנח במקרה של עזיבת מקום העבודה, ואם חס וחלילה זה יקרה בתוך חודשים ספורים אגיע היישר לעשירון התחתון. אף ירושה מסבא עשיר לא תציל אותי בדרך למטה.

בעצם כן ירשתי משהו: חרדה בכמויות מסחריות. סקוט סטוסל, עורך כתב העת האמריקאי, אטלנטיק, כותב בספרו, "עידן החרדה שלי'", שמנת המשכל הגבוהה של יהודים אשכנזים מתקשרת איכשהו לשיעורי החרדה הגבוהים המאפיינים את הקבוצה הזאת. מובן מאליו שמשפט כזה היה מסמן אותו בישראל כאויב האומה, והוא היה מוקע פומבית בסטטוסים של מירי רגב, נפתלי בנט וכעבור חמש דקות גם בנימין נתניהו. אין לי מושג לגבי מנת המשכל - אם היא הייתה גבוהה יותר כנראה לא הייתי תקוע במקצוע כל כך מחורבן - אבל מהחרדה קיבלתי בשפע, פריבילגי שכמותי. טראומות הילדות של הוריי - הוא איבד אב במלחמת השחרור, היא גדלה בצל סבתא ניצולת שואה - חילחלו אליי איכשהו, אף שהם עשו ככל יכולתם כדי שהילדות שלי תהיה נורמלית ומאושרת. בימים האחרונים התחלתי להפנים מה שכמה וכמה פסיכולוגים לא הצליחו לגלות - ממה אני חרד כל כך כל השנים: מתברר שחששתי שמא יום אחד אהפוך לאויב העם, לאיש שמאיים על אחדות הארץ, שמדיר, שמקפח, שמתנשא, שמרים את האף. שיום אחד אתעורר בבוקר וכולם יצביעו עליי: הנה אשכנזי.