מסקנות ועדת ביטון רק יזיקו לתרבות המזרחית, ויש בהן שלושה מינים של נזק.
נזק ראשון: תרבות בלי ביקורת. כל בני האדם הם יוצרי תרבות, וכל התרבויות ראויות לכבוד. כיוון ששנים רבות לא היה כבוד לתרבותם של יוצאי ארצות ערב, יש סיבה לתקן זאת. אבל יש תיקונים שמביאים קלקולים גדולים מהם. כבוד לתרבות הוא כבוד ביקורתי. רק אי-כבוד גורם לאדם לקבל את תרבות המוצא שלו כאילו אין בכוחה לעמוד בפני ביקורת.
יהודים וציונים יודעים את זה היטב. כאשר החלה לפעול תנועת ההשכלה היהודית אשר קראה ליהודים לכבד את תרבותם שלהם, היא גם מתחה ביקורת נוקבת ואמיצה על צדדים רבים של התרבות היהודית שהיו מיושנים, מזיקים, לא מתאימים לחייהם של היהודים. הציונות הייתה גם היא תנועה ביקורתית מאוד כלפי התרבות היהודית. היא תקפה את היהדות שחינכה יהודים לשמרנות מחשבתית ולנסיגה מחיים פוליטיים.
ככל שאנחנו רציניים יותר כלפי התרבות שלנו, כך אנחנו ביקורתיים יותר כלפיה. ועדת ביטון מציעה לכל הישראלים, וקודם כל למזרחים, לקבל את התרבות המזרחית על קירבה ועל כרעיה. היא מחבקת את הרב כדורי "האדם, המנהיג, האופי" (עמ' 205) כשם שהיא מחבקת את המשורר הגדול שלום שבזי (עמ' 84). הדוח מדבר שוב ושוב על "פתיחות" ועל "קבלה" של תרבות מזרחית. הדוח לא מדבר על יחס ביקורתי אליה. אחד הסימנים ליחס סנטימנטלי הוא העלמה של קשיים; הדוח מקדיש עשרות עמודים לטיפול בנושאים של היסטוריה ושל ספרות. ואילו לנושא המגדר מקדיש הדוח כמחצית מעמוד 216, ולנושא האזרחות - כמחצית מעמוד 217.
וגרועה מן הקיצור היא הסנטימנטליות. כל תרבות, מכל המוצאים, צריכה להתמודד עם מתח, וגם סתירה, בין אזרחות במדינה דמוקרטית, ומעמד שווה לנשים, לבין עבר שלא הכיר דמוקרטיה ולא הקצה מקום שווה לנשים. אין זכר לבעיות כאלה בפרקים הקצרצרים שבדוח. לפי הוועדה מורשת המזרח לא נתקלת בשום סתירה, ולא צריכה לעסוק בביקורת-עצמית. ככה היא מציעה לכל תלמיד בישראל לאמץ מזרחיות נוטפת שמן זית זך שעבר ערבוב עם הרבה סוכר. ככה לא יוצרים משכיל מזרחי גאה במורשתו. ככה לא יוצרים משכיל מזרחי שחי עם מורשתו בכבוד ובעינים פקוחות.
נזק שני: הזכות של אדם להיות ניזון מתרבות המוצא שלו היא יקרה, אבל לא יקרה יותר מזכותו לחצות את גבולות תרבותו ולשאוב מתרבויות שלא גדל עליהן. עצם הקמתה של ועדה לתרבות המזרח בלבד היא חטא כלפי המזרחים. והיא בוודאי חטא כלפי קבוצות אחרות בחברה הישראלית שתרבותן לא מכובדת די (יום אחרי פירסום הדוח כבר מחו נגדו יוצאי אתיופיה, שדייקו כאשר אמרו כי כלפי תרבותם יוצאת הוועדה ידי חובה בכמה אזכורים קלושים.
מזרחי כמו מיכה שטרית לא היה הופך לזמר-יוצר איכותי כל כך אילו הקשיב רק למוזיקה המזרחית בביתו. הוא לקח לא מעט מן הבית, אבל הוא לקח לא פחות מדילן האמריקני, וממוריסי האנגלי, וממאיר אריאל הקיבוצניק. ועדה שדואגת רק לתרבות המוצא של אדם, ולא מעודדת פתיחת דלתות אל תרבויות אחרות, מכניסה אנשים לגטאות מבודדים. היא באה לתקן עוול אחד שגרמו למזרחים, והיא גורמת להם עוול אחר.
מה עוד שתרבות יהודי ארצות ערב היא לא היחידה שהוזנחה. מה עם תרבותם של עשרים אחוז מאזרחי ישראל שהם ערבים? מה עם תרבותם של מליון העולים מברית המועצות? כל בידוד של תרבות ישראלית אחת מתרבויות אחרות, גם בידוד לצורך תיקון, מעקם את התמונה התרבותית שנושא איתו כל אחד מאיתנו. ועדה לריבוי התרבויות של הישראלים היא צורך. ועדה לתרבות אחת היא נזק.
נזק שלישי: תרבות היא תרבות, לא רק פוליטיקה ולא רק זהות. כאשר עוברים מעיסוק בהיסטוריה ובאזרחות לעיסוק בספרות, מופיע בתרבות ממד אסתטי. ועדת ביטון רוצה שנלמד משוררים בלי שנתייחס ברצינות לעוצמה האסתטית שלהם. היא מצהירה שהיא קוראת להכניס אל תוכנית הלימודים סופרים מזרחים שהם גם יוצרים ברמה ספרותית גבוהה. אבל לא כך היא נוהגת כאשר היא קוראת לחייב תלמידים בישראל ללמוד משוררים שרק לפני שנתיים-שלוש רק בודדים שמעו את שמם.
תהליך ההכרה באמן איננו עניין לזמן קצר. כולנו מפתחים יחס כזה או אחר אל אמן שמופיע ופורץ לו דרך. לי, למשל, יש יחס חם מאוד אל שיריו של שלומי חתוכה, ויחס קר מאוד אל שיריהם של עדי קיסר ורועי חסן. בעוד חמש או עשר שנים נדע אם נוצרה הסכמה מספקת בין קוראים כדי להכניס אחד מהם אל תוכנית הלימודים. ברור שכעת הם נכנסים לא בגלל האסתטיקה שהם מעצבים, אלא רק בגלל הצעקה הפוליטית שלהם. כך מחנכים תלמידים לסילוק הספרותי שבספרות, לסילוק השירי שבשירה, מתמונת עולמם. כך הופכים את הספרות לגירסה רכרוכית של פוליטיקה. כך גוזלים מתלמיד את הנכס ששמו חויה אסתטית. אני גם תוהה אם משוררים רוצים שילמדו אותם כיוון שהם מזרחים ולא כיוון שהם משוררים.