ב-26 ביוני זעזעו פיצוצים והדי יריות את הכפר אל-קעא בצדו הלבנוני של הגבול עם סוריה. מחבלים מתאבדים, ככל הנראה פעילי דאעש, ניסו לתקוף מטרות של צבא לבנון שפעל באזור בתיאום עם חיזבאללה. תוך 24 שעות נספרו שמונה ניסיונות לפיגועי התאבדות ורק אחד מהמחבלים נעצר בחיים. המספר הבלתי נתפס הזה מסמל מציאות ביטחונית חדשה שעמה מתמודד חיזבאללה בשנים האחרונות.
איזו דרך ארוכה עבר הארגון השיעי מאז סיומה של מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. עשר שנים חלפו להן מאז שבישרו שלטי חוצות בדאחיה בביירות על "נאסר מן אללה", ניצחון מן האל וחיזבאללה כבר אינו אותו ארגון. האיום הביטחוני המרכזי מבחינתו הוא דאעש, או ארגונים סונים קיצונים אחרים כמו ג'בהת א-נוסרה. החזית המשמעותית ביותר כבר אינה ישראל או הגבול הדרומי, אלא סוריה והחשש המתמיד מפני החדירה של דאעש ומקביליו לתוך לבנון. המתאבדים באל-קעא היו רק טיפה בתוך ים של מחבלים מתאבדים שחלקם הצליחו ואחרים ניסו לפגוע במטרות שיעיות בתוך לבנון, ובכלל זה במעוז החשוב ביותר של הארגון: "אל-מורבע אל-אמני", המרובע הביטחוני בדאחיה - היכן שנמצאים משרדי חיזבאללה ומפקדותיו בפרבר השיעי הדרומי של הבירה הלבנונית. חיזבאללה שהחל כארגון טרור לכל דבר בתחילת שנות ה-80 והתמחה בפיגועי התאבדות, נאלץ כעת להתמודד עם האיום שהוא עצמו ייבא למזרח התיכון.
חיזבאללה עבר מאז לא מעט גלגולים. הוא התמחה בלוחמת גרילה-קרקע נגד כוחות צה"ל בשנות ה-90. לאחר הנסיגה הישראלית מדרום לבנון במאי 2000 סיגל לעצמו דפוס פעולה חדש: התבצרות בקרקע ובתת קרקע הדרום לבנוני, הקמה של "שמורות טבע" והתחמשות ברקטות כדי לייצר הרתעה מול ישראל. מדי פעם בפעם התפתה לנסות ולתקוף את כוחות צה"ל, כחלק מניסיונו לייצר הזדהות בציבור הלבנוני והפלסטיני, עד למלחמה בשנת 2006 שהחלה בחטיפתם והריגתם של חיילי צה"ל.
בשנים שלאחר המלחמה, שכלל חיזבאללה את תפיסת ההרתעה שלו. הוא התחמש באופן מסיבי יותר ברקטות מכל הסוגים והמינים. יש מי שגורס כי ברשותו כעת 150,000 רקטות. הוא פיזר את הרקטות והטילים בתוך סביבות מגורים, בכפרים ועיירות שיעיים בדרום לבנון וכן באזורים כמו בקעא, שהפכו ל"מחסני החירום" של הארגון. וכל זה כדי להיערך לקראת סבב נוסף של לחימה מול ישראל שרבים האמינו כי עתיד להתרחש, והשאלה היא רק מתי.
ההחלטה ששינתה את פני חיזבאללה
ואז החלה מלחמת האזרחים בסוריה. מרץ 2011. ההפגנות הראשונות באזור דרעא והחוראן הפכו מהר מאוד לגל סוער של מחאה בכל רחבי המדינה בהשראת "האביב הערבי" בטוניסיה, מצרים, לוב ותימן. אולם בניגוד לשליטים הערביים האחרים, הנשיא הסורי בשאר אל-אסד סירב להיכנע ולפנות את מקומו. כך הפכה סוריה לשדה קטל חסר תקדים, ומי שהתנדב לסייע לבשאר ולהצילו מנפילה היו אנשי משמרות המהפכה של איראן. אלה החליטו לנדב את חיזבאללה למערכה על סוריה בכדי לפעול נגד אזרחים שמאסו בשלטון הסורי. בהמשך, נשלח חיזבאללה להתמודד מול שלל הארגונים הקיצונים שפעלו על אדמת סוריה. בשלב הראשון לפחות עוד הסתפק חיזבאללה בשליחה של כמה מאות לוחמים לסוריה, בעיקר למקומות אסטרטגיים סביב דמשק. שרשרת הפיגועים הקשים שהוציאו לפועל הארגונים הסוניים הקיצוניים נגד מטרות של חיזבאללה בדאחיה של ביירות, לצד הכיבושים הראשונים של דאעש בסוריה ועיראק, הביאו לקבלת החלטה אסטרטגית, לפיה אם הארגון לא יילחם באויב הסוני בסוריה, הוא ימצא עצמו נלחם בדאעש ודומיו בפרברי ביירות. וכך בעצם נולדה ההחלטה ששינתה את פני חיזבאללה.
הארגון משקיע כיום משאבים עצומים בלחימה בסוריה. הישגים צבאיים משמעותיים אין לו, מלבד ההצלחה בשמירה על שרידותו של בשאר, וגם מטרה זו יש לזקוף כנראה לזכות התערבות הרוסים. ההערכה בישראל היא כי כשליש מהכוח הלוחם של חיזבאללה נמצא על אדמת סוריה. אפשר רק לדמיין את המערך הלוגיסטי שנדרש כדי לתחזק את הכוח הזה: מזון, ביגוד, אפסנאות, אמצעי לחימה. את כל אלה היה צריך חיזבאללה להעביר במהלך השנים מלבנון אל סוריה, מרחק של מאות קילומטרים מ"הבית". מדי פעם בפעם היחידות השונות של חיזבאללה "יורדות מהקו", כדי לחזור הביתה ללבנון ובמקומן נשלחות יחידות אחרות, עדות נוספת למערך היסעים ותעבורה יוצא דופן בהיקפו. חיזבאללה "התבגר" במהלך מלחמת האזרחים בסוריה והפך מעוד ארגון טרור לגוף בעל מאפיינים של צבא לכל דבר. להחלטה להשקיע כל כך הרבה בסוריה היה גם מחיר קשה, לצד רווח מסוים. ראשית, מספר ההרוגים מקרב אנשי חיזבאללה בלחימה בסוריה עומד כיום על כ-1,500-1,600. מספרי הפצועים נאמדים בכמה אלפים. כלומר עוד כשליש מהכוח הלוחם מושבת כתוצאה מהלחימה בסוריה. המספרים הללו רק ממשיכים לעלות, ובכל יום למעשה חוזרים לוחמי חיזבאללה בארונות עטופים בדגלים צהובים אל בתיהם בלבנון, וזוכים שם לטקסי הלוויות רשמיים.
מלבד העלות הכלכלית והמחיר בנפש ישנו גם העניין הפוליטי, שבעבר היה אחד החשובים ביותר לחיזבאללה ולעומד בראשו. מיד עם מינויו לתפקיד המזכ"ל לאחר חיסול קודמו עבאס מוסאווי ב-1992 - בהיותו בן 33 בלבד - החליט חסן נסראללה כי חיזבאללה ישתלב במערכת הפוליטית בלבנון. ההחלטה שלו נבעה מהרצון להשתלט על מוקדי הכוח של המדינה אולם מבפנים, בהצבעה או בהסכמה ובאהבה של הציבור. עד 2006 לפחות המגמה הזו הצליחה פחות או יותר, אולי אפילו בשנה שלאחר המלחמה. אולם אז הלך והתרחב הקרע בין חיזבאללה למחנה 14 במארס, ועמו גם הקרע מול העדות האחרות: הסונים כמובן, חלק מהנוצרים וחלק מהדרוזים. לאחר שהמתיחות גברה בין הצדדים, חיזבאללה לא היסס ב-2008 להשתמש בכוח צבאי כדי להשתלט על הרובע השלטוני בביירות עם מסר לממשלה כי דבר לא יוכל להתבצע מעתה ללא הסכמת הארגון. מאז הפך חיזבאללה למדינה בתוך מדינה וההחלטה להתערב במלחמת האזרחים בסוריה רק החריפה את הפער שבין לבנון של חיזבאללה ללבנון של שאר הלבנונים.
הארגון שולט כיום במדינה ברמה כזו או אחרת, אך בוודאי שהדבר לא נעשה בהסכמה של התושבים או זוכה לאהדתם. יתרה מכך, לנוכח מאבקי הכוח הפוליטיים במדינה, חיזבאללה למעשה משתק את המערכת הפוליטית. במדינה לא התקיימו בחירות שנים רבות, אין נשיא מכהן וגם ראש הממשלה נחשב לממלא מקום כבר לא מעט שנים. משבר הזבל בלבנון ואי פינוי האשפה בקיץ שעבר במשך חודשים ארוכים היווה רק דוגמה אחת לשיתוקה של המערכת השלטונית והפוליטית והדגיש עד כמה נוח לחיזבאללה לשמר את השיתוק הזה. אם לסכם את הנקודה, ייתכן שהארגון אינו זוכה לתמיכה שלה זכה ב-2006 אך לראשי חיזבאללה כבר לא כל כך אכפת.
ויש גם כמובן את הרווח של חיזבאללה ממלחמת האזרחים בסוריה. הארגון צבר ניסיון קרבי עצום בלחימה שם. הוא שכלל את שיטות פעולתו, למד לכבוש שטחים, לטהר שטח בנוי, להשתמש בטנקים וארטילריה ויכולותיו הטכנולוגיות קפצו מדרגה תודות לצבא סוריה וצבא רוסיה. כיום הוא מפעיל צי של מזל"טים ויש לו מערך תקשורת נפרד בלבנון שמאפשר לו לחשוש פחות מהאזנות למיניהן. חיזבאללה כיום הוא הגוף הצבאי החזק יותר בהשוואה לצבא סוריה. ניתן להעריך שאם יצליח חיזבאללה ליזום התקפת פתע בגבול הצפון, היכולת שלו לגרום למספר אבדות גבוה ואפילו לנהל קרב שליטה על יישוב כזה או אחר תוך לקיחת בני ערובה, היא גבוהה בהרבה מזו שהייתה לו בעבר. במשך דורות התאמנו חיילי צה"ל כבר בטירונות בכיבוש "פיתה סורית"- יעד מבוצר על כיפה גבוהה, לקראת מלחמה אפשרית עם סוריה. עוד תרחיש דיבר על קומנדו סורי שינסה לכבוש שטחים מרמת הגולן. נראה שהאימון הבסיסי הזה ייאלץ לעבור התאמה לאפשרות שדווקא חיזבאללה, במקרה של מלחמה, ינסה לכבוש יישוב ישראלי ולבצע בו מסע הרג.
מייד לאחר מלחמת לבנון השנייה, הודה נסראללה בראיון לאחד מערוצי הטלוויזיה כי אם היה יודע מראש מה יהיה המחיר של חטיפת החיילים רגב וגולדווסר, חיזבאללה לא היה יוצא לפעולה. לא ברור אם הייתה זו פליטת פה, אך ניתן היה להעריך אז שלבנונים רבים יבואו עמו חשבון בגלל הטעויות שקיבל בעצם היציאה למלחמה. אז נכון, כמו במקרה של הארגון, גם נסראללה כבר אינו פופולרי כבעבר. מהמנהיג הנערץ במזרח התיכון בסוף מלחמת לבנון השנייה, הפך נסראללה לאחד האנשים השנואים ביותר באזור, בוודאי בקרב המדינות הסוניות. הוא נתפס כהרפתקן, שנשען על איראן ואיראן בלבד. עושה דברה של טהראן.
אמינותו הוטלה בספק יותר מפעם אחת ותמונותיו נשרפו בהפגנות ברחבי העולם הסוני, לנוכח הטבח באזרחי סוריה שהתנהל בסיועו של חיזבאללה. ובכל זאת, לא נראה שמשהו מהותי השתנה במעמדו בקרב העדה השיעית בלבנון או בתוך חיזבאללה. לנסראללה לא קמה אופוזיציה מתוך הארגון ותנועת "אמל" השיעית אינה מהווה שום סוג של תחרות לחיזבאללה. הוא מרבה להתראיין ולנאום, כנראה בניסיון לשכנע את השיעים בעיקר בצדקת דרכו. אין כמעט שבוע שחולף מבלי שנסראללה יופיע בנאום מוקלט במקום כזה או אחר, לרגל יום זיכרון לשהיד או לרגל חג. הוא היה ונותר פניה של חיזבאללה וכן מקבל ההחלטות הראשי בה. אולם בכל זאת, נראה שקשה לדמיין את נסראללה מקבל החלטה משמעותית באשר לחיזבאללה ללא הסכמת איראן. אם בעבר עוד נחשב כמי שהחזית הפנימית הלבנונית היא שעומדת בראש מעייניו, ברור כעת כי מדובר בשליח של איראן שמוציא לפועל את ההחלטות המתקבלות בטהראן. לרוב בהסכמה איתו ולעיתים גם בלי.
נסראללה נותר כיום הדמות הדומיננטית היחידה כמעט בארגון. סגנו נעים קאסם זוכה אולי למעמד מסוים בקהילה השיעית, אך אינו צפוי להוות תחרות של ממש בתקופה הקרובה. גם אישים אחרים דומיננטיים, כמו ראשי הזרוע הצבאית, עימאד מורנייה ומוסטפא בדר א-דין, חוסלו בפעולות שאחת מהן מיוחסת לישראל (מורנייה) והשנייה נותרה תעלומה. את מקומם ירשו מפקדים חדשים, צעירים הרבה יותר, שאינם מוכרים כלל לציבור הרחב ובכך מעמדו של נסראללה כמקבל ההחלטות הראשון במעלה, רק התחזק עוד יותר.
בתחילת חודש יולי 2006, קשה היה למצוא פרשן לבנוני או ישראלי שהימר כי אנו עומדים בפתחה של מלחמה בין ישראל לחיזבאללה. ההערכה הרווחת הייתה שהארגון השיעי לא יעז ליזום מהלך דווקא בפתח עונת התיירות של לבנון. וכולנו טעינו. הרפתקה יומרנית שיזם חיזבאללה באותה התקפה בבוקר 12 ביולי 2006, סמוך לקו דיווח 105, הובילה למלחמה שנמשכה 34 ימים. מאז חיזבאללה נזהר מלתקוף מטרות ישראליות מלבד כאשר נעשה הדבר כתגובה על תקיפה ישראלית בשטח לבנון.
ולמרות אותה טעות שלנו הפרשנים וחוסר היכולת שלנו לנבא את העתיד, ניתן לומר בזהירות (כן, גם הפעם) שבקיץ הזה פניו של חיזבאללה אינם למלחמה. ייתכן שאחד השיקולים, ממש כמו אז, היא הסוגיה הכלכלית ועונת התיירות שבפתח בלבנון, שנהנית מממוצע של 2.5 מיליון תיירים בשנה, אך המספרים בירידה לנוכח המצב הביטחוני הקשה. מלחמה עם ישראל בוודאי שלא תשפר את המספרים הללו. אולם בשונה מאותה מלחמה, זו כמובן לא הנקודה המרכזית. הסוגיה החשובה ביותר בקבלת ההחלטות של חיזבאללה, כאמור, היא המצב בסוריה והמלחמה מול דאעש. וכל עוד אנשיו נלחמים ונהרגים בקרבות בסוריה, קשה לראות את נסראללה נגרר שוב להרפתקה נוספת, חדשה וטיפשית, נגד ישראל. יש לו אמנם את היכולת להפציץ כל נקודה במדינת ישראל באמצעות שפע הרקטות והטילים שברשותו. אולם גם הוא מבין שבמציאות החדשה שנכפתה עליו, פתיחה של חזית מול ישראל עלולה להוביל למפלתו הצבאית לא רק בדרום מול צה"ל, אלא גם הסונים הקיצונים בסוריה.