(בווידאו: שיחה עם אב שכול לחלל שנפל בקרב בבינת ג'בל)
עשר שנים אחרי נפילת בנם, סרן גלעד שטוקלמן, במלחמת לבן השנייה, הוריו רחל ומיכה יגיעו בפעם העשירית לטקס הזיכרון לזכר נופלי עמק יזרעאל בהר אדיר, בהשתתפות כ-200 נערים מהעמק. הנערים יגיעו לטקס בתום יומו הראשון של מסע המוקדש לזכרם של הנופלים, שהחל להתקיים ב-2007 ביוזמת חבריהם שהיום מגיעים להדריך בהתנדבות את בני הנוער. במסגרת המסע המרגש עורכים המדריכים ובני הנוער מגוון דיונים על מנת לגעת בסוגיות שונות המעסיקות אותם, ובראשם ענייני זהות ותרומתם לחברה הישראלית.
"לא האמנתי למה שאני רואה", נזכרה השבוע רחל. בשנה הראשונה למות בנם הוזמנו ההורים השכולים לטקסי אזכרה רבים, המכבדים כולם לדבריהם את זכרו של בנם ונעשים ברגישות גדולה, אך בטקס שקיימו נערי העמק היה "משהו שונה, חזק כל כך, שנגע בנו ובדמותו של גלעד". הטקס, שהתקיים בשעת בין ערביים בקיץ 2007, היה בעצם סיכומו של יום ראשון במסע שנקרא "דרך ארץ" ונמשך יומיים נוספים. הטקס נערך גם לזכרם של ארבעה חללים נוספים: סמל-ראשון יונתן הדסי, סמל-ראשון אורן ליפשיץ, סמל-ראשון יניב טמרסון וסרן צור זרחי.
אחרי היום הראשון למסע ב-2007, שבו צעדו 200 הנערים והצעירים מקיבוץ סאסא להר אדיר, שם נערך הטקס לזכר חמשת החללים, המשיכו בוגרי כיתה י"א מיישובי עמק יזרעאל למסע פיזי ופנימי של יומיים נוספים. הם ערכו דיונים במהלך המסע והתחבטו בסוגיות שונות, בהן חיזוק הקשר והמחויבות למדינה, עידוד נוער לעשייה חברתית וציבורית, מעורבות פוליטית ועוד.
מתן לוין, בן 32 ממושב נהלל, השתחרר אז משירות צבאי בסיירת אגוז, שם חווה גם את המלחמה בלבנון. כלוחם משוחרר שאיבד את חלק מחבריו בקרבות, הוא השתתף באותם ימים בטקסי זיכרון רבים, והוא וחבריו ליחידה אף ערכו טיול לזכר חברם שנפל, לירן סעדיה. לדבריו, באותה תקופה עלו בו מחשבות ושאלות רבות. "נזכרתי בחברים שנפלו, וחשבתי על החיים שלנו כאן, על כך שבלי אותם חברים מצבנו היה פחות טוב. הרגשתי שמוטלת עליי סוג של אחריות - להיות קצת יותר טוב, לתרום, להתנדב, לעזור", סיפר.
"בלילה, סביב המדורה, דיברנו על המלחמה והעלנו זיכרונות. קרה משהו מיוחד ביומיים האלה", נזכר לוין. "כשחזרתי הביתה הרגשתי שזו הייתה דרך ההנצחה הכי משמעותית ושאני רוצה שעוד יחוו את מה שאני חוויתי. הרצון להעביר את אותה חוויה חיזק אצלי את ההבנה שצריך לעשות משהו".
חבריו של לוין התלהבו מהרעיון, והמועצה האזורית עמק יזרעאל נרתמה וסייעה בקיום המסע. כך הפך מפעל ההצלחה לציון שנה למלחמה למסורת שנמשכת כבר עשר שנים ברציפות, ובה מדי שנה מגיעים עשרות מדריכים שהשתחררו משירות צבאי להדריך בהתנדבות את הנערים והנערות במשך שלושה ימים, אחרי שעברו חמישה מפגשי הכנה לקראת האירוע.
המסע אינו פיזי, אלא עוסק יותר בתכנים ובחברה הישראלית
ניב יחזקאלי, בן 28 ממושב בלפוריה, היה טירון בזמן המלחמה והכיר חלק מהנופלים בני העמק. כשהשתחרר, בשנת 2009, התנדב להדריך במסע השלישי, ולאחר מכן נותר מחובר למפעל ההנצחה המיוחד והדריך עוד כמה פעמים. "מדובר במשימה מורכבת; זה מתחיל כבר בשלב ההכנות, צריך לזכור שהמסע נערך בסוף חודש אוגוסט, הנערים שבעים מהחופש, יש כאלה שנמצאים בטיולים ובנסיעות לחו"ל. מסע ההסברה לקראת המסע הוא מבצע בפני עצמו", סיפר.
יחזקאלי הסביר כי בהר אדיר, שם מתקיים טקס הזיכרון, מספרים בני משפחות הנופלים על יקיריהם מי היו, היכן למדו, באיזו יחידה שירתו וכיצד מצאו את מותם. "אנחנו משקיפים מההר לעבר לבנון ואפשר ממש להצביע איפה הם נפלו", אמר. בערב שבים הנערים לסאסא ובבוקר שלאחר מכן צועדים לכיוון חורפיש. "לא מדובר במסע פיזי קשה, אלא במסע שעוסק יותר בתכנים", הסביר יחזקאלי, והוסיף כי ביום זה נערכות קבוצות דיון על החברה הישראלית, על היכולת והרצון להשפיע על דמותה ועל שאלות של זהות - יהודית, ציונית וישראלית.
אחרי לילה של לינה בשטח, מתעוררים הנערים למסע טיפוס להר מירון ובאותו יום מתמקדים בנושא של תרומה לקהילה ולחברה בישראל. "הנערים חוזרים הביתה עם יותר שאלות, זה מעורר אותם", אמר יחזקאלי וציין עוד כי "המדריכים מהווים עבורם דוגמה אישית. אלו חבר'ה שלפני מספר שנים היו במקום שבו הם נמצאים. הם לוקחים טלפונים, מתקשרים, שואלים ומתייעצים בשאלות שעולות אצלם".
"מרעיון קטן זה צמח לדבר גדול, לא דמיינתי שזה יימשך עשר שנים", אמר לוין. לדבריו, "בעבר שאלתי את עצמי 'מה יהיה הלאה'? הרי הנערים היום לא הכירו באופן אישי את ההרוגים. היום אני מבין שיש כאן משהו חזק יותר מעבר לחיבור למלחמת לבנון השנייה. החיבור לנופלים הוא סיפור הרקע שמחזיק את המסע, ובנוסף לכך יש את הכוח של השאלות הפנימיות שמתעוררות, שאלות על תפקידנו כבני אדם, כאזרחים, כאנשים שחיים בחברה ומקומנו בתוכה".
הוא מקווה כי המסורת שנוצרה תימשך: "אינני יודע מה יהיה הלאה, אבל בינתיים נוצרת המשכיות ואני מאמין שדברים שעלו לפני עשר שנים היו נכונים גם קודם, נכונים גם היום וימשיכו להעסיק אותנו גם בעתיד. זו מציאות חיינו כאן, הרבה דברים נשארים רלבנטיים". הוא ממשיך להגיע מדי שנה לטקס הזיכרון בערב הראשון, ומודה כי הוא "מתרגש מחדש בכל פעם".