פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מטוסים שלנו הצניחו אוכל לחיזבאללה": טראומת המחדל במלחמה עוד כואבת

      נ' נכנס ללבנון עם ברכיות רולרבליידס, אלון נאלץ לקנות תיקים ולצבוע אותם בצבעי הסוואה. עשור אחרי המלחמה, סיפרו לוחמי המילואים על התסכול שנותר - וההבנה המרירה: "גם עם מטאטא, היינו נכנסים". חזרנו לראות את השינוי הדרמטי במחסני הציוד, שאז הספיקו רק בקושי

      "מטוסים שלנו הצניחו אוכל לחיזבאללה": טראומת המחדל במלחמה עוד כואבת
      עריכה וקריינות: שי ענבל, עריכת וידאו: יאיר דניאל, צילום: רויטרס, אי-פי וארכיון צה"ל במשרד הביטחון

      את שיחת הטלפון שבישרה לו על כך שהוא מגויס בצו שמונה ללבנון קיבל נ' בשעת לילה מאוחרת כשבועיים אחרי תחילת המלחמה, בסוף חודש יולי 2006. "חיל האוויר נתן שם עבודה עד שהחליטו לגייס את החי"רניקים", סיפר בחיוך. בבוקר הוא כבר התייצב בימ"ח (יחידת מחסן חירום) בבסיס במרכז הארץ של יחידת המילואים הסודית 551, שבה הוא משרת, חלק מאוגדת הצנחנים המובחרת 98. "הייתה התרגשות", הוא נזכר, "ככה זה כשאתה פוגש אנשים שלא ראית הרבה זמן". אבל בתוך זמן קצר ההתרגשות ושמחת ה"ביחד" פינו את מקומם לתחושות אחרות לחלוטין.

      "התחלנו לעמוד בטור כדי לחתום על הציוד הבסיסי שמגיע לכל לוחם – ואז התחיל הבלגן", שחזר נ', כיום בן 35, ששמו המלא שמור במערכת מפאת מגבלות עבודתו הנוכחית. "קיבלתי קסדה ענקית, שרקדה לי על הראש. חיפשתי להחליף, אבל כל הקסדות במכולת הציוד היו בלויות ודפוקות, או פשוט גדולות מדי. עברתי בעצמי במחסנים של יחידות אחרות. בסוף נכנסתי לאיזה משאית ופשוט לקחתי קסדה".

      "גם נשקים לא היו מספיק לכולם", המשיך נ' לתאר את הכאוס ששרר בבסיס הציוד בימים הראשונים לאחר הגיוס. "קיבלתי M-16 ארוך, נשק שהיה לי בתחילת הטירונות בסדיר, ואיתו הסתובבתי כמעט שבועיים עד שהביאו לי נשק מקוצר. הספקתי להתאמן איתו יום אחד ואחר כך כבר נכנסנו פנימה". שיאה של הפארסה מבחינת נ' היה המחסור בברכיות הולמות. "לא הצלחתי להתארגן על כאלו בבסיס", הוא נזכר בכעס. "יום לפני הכניסה ללבנון שחררו אותנו לביקור בית של 24 שעות. במהלך השהות בבית מצאתי ברכיות של רולר בליידס שזכרתי שהיו לי, ואיתן נכנסתי ללבנון".

      חשיפת תמונות חדשות ממלחמת לבנון השנייה. יולי 2016 (דובר צה"ל)
      "הקסדה רקדה לי על הראש". לוחם במלחמת לבנון השנייה (צילום: דובר צה"ל)

      עשור אחרי הקיץ הארור של 2006, שבה וואלה! NEWS לשמוע את סיפוריהם של לוחמי המילואים שהיו שם וחוו את הבעיות הלוגיסטיות על בשרם – במלוא מובן המילה. הם סיפרו על התנאים שבהם נאלצו לעמוד, על התסכול שעוד ניכר שקיים בהם – ועל האופן שבו הם החליטו להתעלם מהכול, וליצור בעצמם את התנאים שיאפשרו להם להשיג את התוצאות המצופות מהם, וגם לחזור הביתה בשלום.

      בזיכרון הקולקטיבי נתפסת מלחמת לבנון השנייה כאחת המערכות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה הצבאית של ישראל. חלקים גדולים בציבור רואים בה מלחמת ברירה, שגבתה מחיר גדול מדי בחיי אדם ביחס לתוצאות הסופיות שהושגו בתום 34 ימי הלחימה העזה בלוחמי חיזבאללה.

      אבל מעבר לכשלים הרבים שהתגלו, הן במישור המדיני והן במישור הצבאי המקצועי, נדמה שאחת הצלקות המשמעותיות שנותרו חקוקות בציבוריות הישראלית גם בחלוף עשור משוך הקרבות קשורה לסדקים הלוגיסטיים המשמעותיים שנפערו. בעיות מקצועיות ותפקוד פוליטי לקוי תמיד היו ותמיד יהיו מנת חלקן של מערכות צבאיות, על אחת כמה וכמה בממושכות שבהן. אבל הצטברות הידיעות על כך שאזרחים, שבלילה אחד עזבו את שגרת חייהם הנוחה, התגייסו למערך המילואים ויצאו ללחימה בלי ציוד הולם, לעתים ללא מזון ומים מספיקים, היו יותר מדי גם עבור "עמישראל" המחוספס.

      נ. שנלחם במלחמת לבנון השנייה (ראובן קסטרו)
      "מצאתי ברכיות של רולר בליידס, ואיתן נכנסתי ללבנון". נ' (צילום: ראובן קסטרו)

      ועדת וינוגרד, שמונתה לחקור את אירועי המלחמה, הקדישה פרק שלם בדוח שחיברה לפערים הלוגיסטיים. "בשל חוסר העדכון של התקנים ושל הציוד ביחידות מחסני החירום", נכתב בין השאר בדוח, "גילו אנשי המילואים עם הגיעם לקבלת הציוד, ציוד ישן אשר לא הכירו ולא התאמנו בו, ואשר לא שימש אותם עת ביצעו תעסוקה מבצעית. ציוד זה לא היה במחסנים, וגרם - בין היתר - עם גיוס אנשי המילואים, להרגשה הקשה בקרבם, ולרכש פרטי של גורמים אזרחיים, על מנת לספק את צרכי היחידות הלוחמות".

      בנוגע למזון ולמים, צוין כי "המחסור נבע הן מכך שהכוחות לא נשאו עמם את כמויות המים והמזון הנדרשות לשהותם המתוכננת בשטח, בין השאר בשל צורת ארגון המזון ויכולת נשיאתו על ידי החיילים, והן בשל קשיים באספקה סדירה של מזון ומים מעבר".

      "כל המדים היו במידה הקטנה ביותר, התחושה הייתה אכזבה"

      את אלון בירון, כיום בן 45, קצין ביחידה 551, המלחמה תפסה מוכן. "כשהבנו מה קורה, הגדלנו ראש וישבנו כמה קצינים אצלי בבית לפני שגייסו אותנו כדי להתכונן כמו שצריך", שחזר. כעבור כמה ימים, כשגייסו את כל היחידה, הוא הבין שהקצינים הזוטרים היו מוכנים יותר למלחמה מאשר קברניטי הצבא. "בשבת במהלך היום קיבלתי טלפון להיות בימ"ח במוצאי שבת. הגענו כמה קצינים לבסיס וגילינו שגדוד אחר התגייס לפנינו ודי רוקן לנו את המחסנים", סיפר בירון. "כשפתחנו את הקיטבגים, גילינו שא', לא היו מספיק, ו-ב', זה לא תאם את מה שהיינו צריכים. כל המדים היו ק' (המידה הקטנה ביותר – מ"ד), או קסדות שאי אפשר היה להשתמש בהן".

      אלון בירון, קצין מילואים בחטיבה 551 (לירון מולדובן )
      "היו חסרים שבעה תיקים, נתתי את האשראי לחבר בחיפה שיקנה לי". אלון בימ"ח היחידה (צילום: לירון מולדובן)

      בירון גם נזכר כי היה מחסור חמור בכמות הווסטים ללחימה, "לקח כמה ימים עד שקיבלנו אותם". בנוגע לנשקים החסרים, הוא סיפר כיצד לאחר כשבוע וחצי "הביאו לנו את הנשקים שהונפקו לקצינים ולחיילים בבסיס האימונים של החטיבה הסדירה". לדבריו, "זה יצר מצב שבהתחלה אפסנו נשקים שקיבלנו בימ"ח, ואז כשהשלימו לנו את הנשקים היינו צריכים לאפס לכולם מחדש לפני הכניסה".

      "התחושה הכללית לנוכח המצב הייתה אכזבה", הודה, אך באותה נשימה הבהיר שהקצינים, יחד עם קציני הלוגיסטיקה של היחידה, ניסו לחשוב מה עושים כדי לשפר אותו. "רצינו לבצע את המשימה. אם היו נותנים לנו מטאטא ושמיכה היינו נכנסים ללבנון גם עם זה", קבע נחרצות. "זה לא נעים, אבל כל הזמן חשבנו עם מי צריך לדבר ואת מי מפעילים כדי לשפר את המצב. כל יום עשינו רשימה של פערים עד שסגרנו מה שיכולנו".

      חשיפת תמונות חדשות ממלחמת לבנון השנייה. יולי 2016 (דובר צה"ל)
      "ריססנו על התיקים בספריי שחור כדי שייראו צבאיים". לוחמים לפני יציאה לפעילות במלחמת לבנון השנייה (צילום: דובר צה"ל)

      כשבירון אמר שהקצינים סגרו את כל מה שהיו יכולים, הוא לא התכוון שהכול נעשה רק בעזרת הצבא עצמו. "תיקי הציוד היו פער שלא נסגר", הוא אומר. "כשהבנתי שיש לי במחלקה פער של שבעה תיקים חסרים התקשרתי לחבר שלי בחיפה, נתתי לו את מספר כרטיס האשראי שלי ואמרתי לו – 'לך תקנה ותביא לי את זה'. אני זוכר את התמונה הסוריאליסטית במכללת עמק יזרעאל, שם התארגנו לקראת העלייה ללבנון, איך תלינו את כל התיקים על חבלים והשפרצנו עליהם בספריי שחור כדי שייראו צבאיים".

      ב-9 באוגוסט נכנסה היחידה ללבנון. בירון היה מפקד מחלקה ונ' שימש לוחם מן המניין. "הביאו אותנו באוטובוסים לצפון, ועברנו את הגבול רגלית בדיוק בפרצה בגדר שממנה נחטפו גולדווסר ורגב", שחזר בירון, וציין כי מבחינה לוגיסטית התחושה הייתה שהפער נסגר ושכל הבעיות תוקנו. "המוטיבציה הייתה מאוד גבוהה, רצינו להיכנס פנימה". השיחות על התקלות המנהלתיות הגיעו אחרי המלחמה. נ' הוסיף כי הוא זוכר מאותו לילה מתח והתרגשות מהול בשאלות לא פתורות. "אפילו באוטובוס, שעה לפני שחצינו את הגדר, עוד קיבלנו מפות ועזרים".

      חשיפת תמונות חדשות ממלחמת לבנון השנייה. יולי 2016 (דובר צה"ל)
      "כבר באותו היום נגמר לנו האוכל". חיילים נערכים לכניסה קרקעית (צילום: דובר צה"ל)

      אחרי הליכה במשך לילה שלם הגיעו כוחות היחידה לשני כפרים במרחק לא גדול אחר מהשני – דבל ורשף. הכוח של בירון התמקם בעמדות הסוואה בשטח באזור רשף, ואילו הכוח שנ' היה חלק ממנו נכנס לבית מגורים בדבל, שבמרתף שלו הייתה מכולת. "כבר במהלך אותו יום נגמר לנו האוכל", נזכר נ'. "לא נותרה לנו ברירה כי לא היו מספיק מנות קרב, ומהצהריים התחלנו לאכול את כל מה שהיה במכולת. לקחנו משם ערימות של פסטה, רסק עגבניות ותבלינים, עלינו למעלה לבית, השתלטנו על המטבח ואני בישלתי לכולם". הוא סיפר עוד כי בהמשך הגיע אליהם נציג של פלוגה אחרת שהתמקמה בבית שכן. "גם להם לא היה אוכל. מצאתי במכולת שק אורז, והכנתי לכל הפלוגה".

      כשהוא נשאל אם הוא זוכר מה היו התחושות בקרב הלוחמים באותם רגעים, ענה ללא היסוס: "הייתה הרגשה שאפשר היה לעשות את זה אחרת. הכול הרגיש לא מתוכנן מספיק. לא הבנו איפה כל תכניות המגירה של הצבא ואיך זה הגיוני. באיזשהו שלב אמרנו", ציין בקריצה, "טוב, בטח שמו אותנו במכולת כי ידעו שבמכולת יש אוכל".

      גם עבור הכוח שעליו פיקד בירון, שאחרי שהות קצרה בעמדות ההסוואה בשטח עבר להתמקם גם הוא במבנים, התגלעו מהר מאוד בעיות עם אספקת האוכל. "האספקה הייתה על בסיס רגלי מאזור דבל", שחזר. "הבעיה הייתה שמדובר בתוואי שטח קשה, עם עליות וירידות רציניות. היינו צריכים להפריש כוח עם קיטבגים כדי שיביא לנו את האוכל. זה לא היה מתוכנן והשפיע עלינו גם מבחינה מבצעית משום שעד המלחמה לא תרגלנו דבר כזה. נוצר גם מצב שבאיזשהו שלב קצבנו את האוכל כי לפעמים לא הגיע במשך 48 שעות".

      מחסן ציוד במחנה צבאי בילו , יולי 2016 (לירון מולדובן )
      "הכול נחת בצד של חיזבאללה". כלי רכב בימ"ח 551 (צילום: לירון מולדובן)

      גם בירון וגם נ' סיפרו על כשל משמעותי נוסף שנחשפו אליו במהלך השהות מעבר לגבול – ההצנחה הכושלת של האוכל מהאוויר. במהלך המלחמה ניסו בצה"ל להעביר אספקה ללוחמים מהאוויר לנקודות מסוימות. לפי העדויות של החיילים בשטח, היוזמה לא צלחה – בלשון המעטה. "ראינו מטוסים שלנו מצניחים אוכל לחיזבאללה", חשף נ' בתסכול. "הם ניסו אמנם להצניח לנו אוכל, אבל במקום שנקבל את זה הכול נחת בצד שלהם".

      גורם בכיר בזרוע היבשה: לא להגיע למצב שקיטבג של חייל ריק

      בעשור שחלף מאז המלחמה נראה שהצבא עשה, ועדיין עושה, מאמצים משמעותיים לצמצום הפערים. לדברי גורם בכיר בזרוע היבשה, צה"ל השקיע בשנים האחרונות כמעט שני מיליארד שקלים לצורך שיקום הציוד בימ"חים. בנוסף לכך, נבנתה תכנית נוספת בהיקף של שני מיליארד שקלים לצורך רכישת אמצעי לחימה, בעיקר עבור מערך המילואים, שתצא לפועל במהלך חמש השנים הקרובות.

      הגורם הבכיר הסביר כי הצבא הקצה תקציב ייחודי לתחום האימונים, שלא קשור לציוד שנמצא בימ"ח, כדי לא להגיע למצב שהיה במלחמה, שבו חייל מילואים הגיע לימ"ח וגילה שהקיטבג שלו ריק. לדבריו, למעט הפעלות מבצעיות, שבהן הימ"ח נפתח, הציוד לא יוצא ממנו. הוא ציין גם כי אחרי מבצע היחידות חוזרות עם הציוד לימ"ח, מבצעות ספירה מסודרת, בודקות מה מהציוד נעלם או נשחק, והדברים מושלמים בחזרה.

      מחסן ציוד במחנה צבאי בילו , יולי 2016 (לירון מולדובן )
      "תראה איך הכול חדש". כלי הנשק מסודרים בצורה מופתית בימ"ח (צילום: לירון מולדובן)

      סיור בימ"ח של 551 בבסיס היחידה במרכז הארץ נתן תוקף לדברי הקצין הבכיר. קציני התחזוקה והנגדים פתחו בפני וואלה! NEWS את מחסני הציוד, שנראים מסודרים להפליא. שורות-שורות של ארונות, כשעל כל דלת תלוי פתק קטן עם רשימת הציוד החדש – יש להודות – שהם מכילים. הנשקים מסודרים על כנות מיוחדות ובקצה כל מחסן נרשמים החוסרים הצפויים להיות מושלמים בהמשך על לוח מחיק.

      "תראה איך הכול חדש", התגאה אחד הקצינים. "לא משתמשים בציוד באימונים, רק במקרה של מלחמה". הוא חש סיפוק מכך שהפער בין "מה שהמפקדים חושבים שיש בימ"ח לבין מה שנמצא בו בפועל הצטמצם". לדבריו, "פעם המפקדים לא היו יודעים למה לצפות לפני שהיו מגיעים לימ"ח. היום זה אחרת".

      בירון, המתלווה לסיור בין השורות הבלתי נגמרות של ארונות הציוד, אישר את דבריו. "אנחנו חיים היום בעולם חדש", אמר. "כקצינים אנחנו יודעים בדיוק מה קורה היום בימ"ח. אם משהו חסר אנחנו גם יודעים איפה הוא חסר. גם ברמה האישית שלנו כמפקדים לקחנו אחריות על הדברים - וקפיצת המדרגה אדירה".

      מחסן ציוד במחנה צבאי בילו , יולי 2016 (לירון מולדובן )
      "התיק דפוק, אבל לפחות יש תיק". הקיטבגים המלאים בימ"ח (צילום: לירון מולדובן)

      כשבירון ונ' נשאלים כמה נוכחת היום בתוך היחידה הטראומה של ההתנהלות הלוגיסטית הכושלת במלחמה, הם משיבים שכמעט ואין לה השפעה עליהם - ושבגדול, אין על מה להתלונן. לא כי החיים תותים, כמאמר השיר, אלא מתוך המציאות הקשה יותר של מי שיצא עם חבריו לקרב ולא חזר עם כולם.

      שניהם, שאיבדו תשעה מחבריהם מהיחידה במהלך המלחמה, העידו שזה היה נושא השיחה העיקרי אחרי, וזה גם מה שהוביל אותם בהתנהלותם כיום במילואים. לכן, מהשיחות עמם ברור לחלוטין שגם אם היו נקלעים שוב לאותו מצב במילואים שבו הצבא, בניגוד אליהם, לא מתנהל באותה רצינות – הם היו מתנהלים בדיוק באותה צורה. אלו, יש שיאמרו, פניה היפות של המדינה, או אולי – הטרגדיה שלה.

      "אנשים שמתגייסים למילואים יודעים שהם לא באים לבית מלון באילת", הסביר נ'. "אתה יודע, התיק אולי דפוק, אבל לפחות יש תיק. אין שתי ברכיות, יש רק אחת? אז גם בסדר, נסתדר. כשמתים לך חברים בכוח, זה שלא היה אוכל, וזה שלא היו ברכיות, לא עניין אף אחד. ככה זה אצלנו. קשה להסביר במילים".