זורעי השנאה מפקירים את מורשת סבי לטובת הון פוליטי

"ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך". שפתיי הגו שורות אלה של רבי יהודה הלוי, כי רק ראיתי לראשונה מרחוק את הכנרת, הלב דפק והמה, המחשבות הולכות ומתרבות, העיניים כלות מהראייה וזולגות דמעות של התרגשות. ציפיתי בכיליון עיניים ליום קדוש זה, לראות את המולדת האהובה, המייחלת לעמנו הגולה זה אלפיים שנה.

סבי מנחם לוזיה, יליד דמשק, הגיע לראשונה לארץ ישראל בשנת 1928 (כתינוק נסחב על גב חמור להילולת הרשב"י, שנים לפני כן, אך את ביקור זה לא יכול היה לזכור). מלות שירו של רבי יהודה הלוי היו הראשונות שאמר בבואו הנה.

אחרי ארבע שנים הגיע עם סבתי, שושנה פסח-לוזיה, לחצר כנרת ולאדמת העמק. בקיבוץ אפיקים שלחו שורשים, וחיו בו עד יום מותם. כשנתיים לפני שהעפילו ארצה, ביקר אותם במועדון "החלוץ" שבדמשק המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. כן, נכון, אשכנזי, אך בעבורם משורר לאומי. בעיר מסורתית ושוביניסטית עמדה סבתי והקריאה בפני ביאליק בעברית צחה את שירו "אל הציפור".

רבי יהודה הלוי וביאליק, יוסף טבנקין, ברל כצנלסון ויהודה בורלא, יוסף יואל ריבלין ודוד בן-גוריון, ומעל המיטה תמונות ההורים - רגינה ואליהו לוזיה, חבוש תרבוש אדום, וברל כצנלסון - זה הפסיפס האידיאולוגי-חינוכי-מנהיגותי שהרכיב את עולמם של שושנה ומנחם. אבל שוב ושוב את היום הקדוש שחווה סבי מחללים מחרחרי ריב ומדון. רומסים ברגל גסה מפעל אדיר ובלתי נתפס שנבנה כאן. יוצקים חומצה רעילה ביסודות הבית ומפוררים אותו, זוכים בעוד פירור אהדה, בעוד כותרת, מרחיבים את השנאה והפילוג.

לא אתעלם, עשרות שנות תרבות מפוארת נדחקו לשוליים. בעבורי כילד, השפה הערבית נחשבה נחותה והתביישתי כשסבי וסבתי דיברו בשפת אמם והאזינו לחדשות בערבית וצפו בהתלהבות ב"תזמורת זוזו מוסה". לסכסוך הלאומי היה חלק בניסיון למחוק את שפתו של האויב, אך לא רק.

תרבות המזרח לא זכתה למקום הראוי. הסדרה המונומנטאלית "עמוד האש" התעלמה לחלוטין מהפעילות הציונית בארצות האסלאם. לא אשכח את תחושת העלבון של סבי והסערה הציבורית שהתעוררה אז בישראל. הרי חבריו והוא הקימו תנועת נוער חלוצית מפוארת בדמשק. כמוהם בעוד ערים רבות בארצות ערב. חלקם בבניין הבית הלאומי נמחק.

מי מכיר, לדוגמה, את חלקם של יהודי המזרח בתרומות כסף גדולות שאיפשרו רכישת קרקעות בארץ ישראל? מתי למדו על פעילות בתי ספר עבריים בדמשק ובבגדד, על מנהיגיהם ומנהגיהם?

ועדת ביטון ומסקנותיה חשובות. אבל היא לא מגלה דבר חדש ולא מבקשת דבר שלא ביקשו כבר; ועדה זהה כבר פעלה בכנסת בדיוק לפני 42 שנה. ביולי 1974 ועדת החינוך של הכנסת העבירה את הצעתה ל"פעולה דחופה להצלת מורשת יהדות המזרח". זה לא קרה.

שנים רבות מדי חלפו. פוליטיקאים רבים מדי התפרנסו מההתעלמות ממורשת הורינו, אבל רבים יותר נהנו מטיפוח רגשות הקיפוח, זרעו פילוג וקצרו מנדטים. לא אצליח להבין מדוע טיפוח תרבות ומורשת אחת צריכה לבוא על חשבון האחרת. מדוע יש לשנוא, לטשטש ולהקטין את תרבות המערב ומזרח אירופה כדי להאדיר את תרבות המזרח. מדוע ההיסטוריה של עם ישראל לא תילמד כמיקשה אחת, אלא תפוצל וההפרדה תקובע לנצח?

מדוע מה שסבי ובני דורו עשו בטבעיות, לימוד שתי התרבויות במקביל, ויצירת תרבות חדשה ומפוארת שתספוג ותטעם מזה ומזה, לא נעשה גם אנחנו? כל עוד נפקיר את שדה התרבות בידי זורעי שנאה, נפסיד חלקים חשובים מהמורשת שלנו ונשמר את הפילוג. יהיו מעטים שירוויחו מכך. רובנו נפסיד.