שקט מדומה: המשפחות שאיבדו את בניהן אחרי המלחמה בלבנון

גם היום, שנתיים מאז שבנו, סמל-ראשון דור חיים ניני, נפל בהיתקלות עם לוחמי חיזבאללה באזור הר דב, ממשיך נחמיה להנציח אותו, על ידי כתיבת דו-שיח ביניהם. "אהבת חיי, השעה 1:39 לפנות בוקר, יום שלישי היום, עבר בדיוק שבוע מאחד הימים היותר מרגשים והמשמעותיים ביותר בחיי", כותב נחמיה. "כן אבא אני יודע למה אתה מתכוון, עדיין לא התאוששת מחניכת האנדרטה?", כותב נחמיה בשם בנו.

"אני חושב על אותו ערב מרגש, מקבל אין ספור מחמאות וחיזוקים מפה ועד להודעה חדשה", עונה נחמיה. "אתה לא תאמין איפה עלמה האחיינית שלךהכי אוהבת לשחק איתי - באנדרטה שלך. היא ממש נהנית להסתכל, לגעת בזכוכיות, רוצה לטפס על הסלעים". "גם ליהב אני מספר עליך", ממשיך נחמיה. "אני מספר להם מי אתה דורדורינו שלי, אתה תהיה מודל חיקוי עבורם".

בכל לילה כותב נחמיה, מספר לדור את אשר על ליבו. "שיגידו שאני לא נורמלי, לא אכפת לי, אני עושה מה שהלב שלי אומר לי", הוא אומר.

בעשור האחרון, מאז שהסתיימה המלחמה בלבנון, מתגאים קברניטי המדינה בשקט ששורר בגבול הצפון. אלא שבפועל, במהלך השנים שחלפו אירעו כמה אירועים קטלניים שגבו את חייהם של ארבעה חיילים, ועבור משפחותיהם הדיבורים על שקט נראים תלושים.

השקט בצפון הופר לראשונה באוגוסט 2010 אז נהרג סגן אלוף דב (ברי) הררי, מפקד גדוד מילואים בן 45 מנתניה, בחילופי אש עם צבא לבנון. בדצמבר 2013, חייל צה"ל, רב-סמל ראשון שלומי כהן, בן 31, מעפולה, נהרג מירי של חיילי צבא לבנון על כלי הרכב שבו נסע בסמוך לבסיס חיל הים באזור ראש הנקרה. בתקרית ירי באזור ראש הנקרה. בינואר 2015 לוחמי חיזבאללה ירו טילי נ"ט לעבר טנדר וג'יפ צבאיים שנסעו בשיירה באזור הר דב. סמל-ראשון דור ניני ממושב שתולים שבשפלה ומפקדו, רב-סרן יוחאי (ג'וחא) קלנגל מהיישוב אלעזר שבגוש עציון, נהרגו מהירי.

מסלון ביתם במושב, שבמרכזו קיר ההנצחה שהקימו לזכרו של בנם דור, נחמיה וסימה ניני לא מבינים על איזה שקט מדברים הפוליטיקאים. "מבחינתו שקט זה שלא יורים לפה טילים או שלא עושים פיגוע", אומרת סימה. "אחד או מיליון חיילים מבחינתי זה אותו דבר. הכמות לא משנה". "הפוליטיקאים מסתכלים על זה ככה - נתנו להם מכה, אחר כך הם החזירו לנו ועכשיו אנחנו 'פיטים', יש תיקו. אבל על חשבון מי זה בא?", זועם נחמיה. "הבן שלי וג'וחא, המפקד שלו, נהרגו ולא הייתה שום תגובה של ישראל, כאילו זה היה ברור מאליו".

נחמיה וסימה מבקשים אחת ולתמיד לקבל תשובות ברורות מהמפקדים של דור מה הייתה שרשרת הכשלים שהובילה למותו של בנם. "קצין האג"ם נתן הוראה לצוות של דור לצאת ולבצע סריקה, בעוד שאישור לפעולה כזאת מתקבלת רק על ידי מח"ט הגזרה. קצין האג"ם פעל ללא אישור המח"ט והיה אסור לו לפעול", מאשימה סימה. "הוא בעצמו אמר: 'הייתה חוסר תקשורת בינינו, אני לוקח אחריות מלאה'. אמרתי לו – 'על אחריות צריך לשלם"'. בשבעה כולם באו לפה לנחם, אבל איפה הם היו בתחקיר? איפה הם היו כדי שמישהו יוכל לתת לנו תשובות לשאלות? כדי שנוכל סוף סוף לסגור את המעגל הזה".

בחצר ביתם מוצבת אנדרטה לזכרו של דור, שהקמתה לוותה במאבק עיקש מול המושב. "כשדור נהרג רצינו מאוד להנציח אותו", מספר נחמיה. "רציתי שיהיה משהו שאני אתחבר אליו. הייתה הסכמה שאקים אנדרטה, אבל יום לפני ההקמה מועצת המושב החליטה לחזור בה ואני התפוצצתי. ביום שקברנו את דור אשתי צעקה – 'אין אלוהים, איפה אתה אלוהים?'. כשמועצת המושב עשו לי את זה, אז גם צעקתי – 'איפה אתה אלוהים, למה אתה עושה לי את זה'".

בסופו של תהליך, החליט נחמיה להקים אנדרטה בחצר ביתם, מול הסלון. "עברתי דרך ייסורים מול המושב, יצאתי מאוד פגוע מכל ההתנהלות שלהם. מאז המקרה החלטתי שאני לא משתתף יותר בטקס יום הזיכרון, אלא עושה טקס פרטי לדור בבית שלי", הוא אומר בעצב. "אמרתי לאשתי שנקים את האנדרטה פה. היא לא רצתה בהתחלה וכל מי שסיפרתי לו אמר לי שאני לא נורמלי. לא היה קל לשכנע אותה. היא ריחמה עליי, היא ראתה כמה אני שבור ואז אמרה – 'צא לדרך'. בסוף, אחרי שהסתיימה ההקמה, עשינו טקס פתיחה לאנדרטה, שהגיעו אליו 900 חברים בני משפחה, שרים וחברי כנסת. זאת הפינה שלי, כל הזמן אני עובד עליה".

בדומה למשפחת ניני, גם משפחתו של רס"ר שלומי כהן מתקשה להתמודד עם התחושות הקשות שמלוות אותה מאז מותו של יקירה בתקופה המכונה העשור "השקט".

"מה שהיה הוא מה שיהיה. חיזבאללה ימשיך בשלו ואנחנו נמשיך להיות חכמים רק כשייהרגו לנו חיילים. נהלי הבטיחות נכתבו בדמו שלומי, אני בטוחה שלא היו משנים אותם אם שלומי לא היה נהרג", אומרת בעצב אלמנתו של כהן, מעיין.

כשהיא מנסה לשחזר אם אי פעם חשש שלומי לעלות לבסיס בראש הנקרה, היא אומרת: "שלומי היה איש מערך טכני, הוא מאוד אהב את הבסיס בראש הנקרה. לפני האירוע הוא עלה להתקין כלי קשר ונורה למוות על ידי צלף לבנוני שהשתבשה עליו דעתו. הוא אף לא דיבר על חוסר הביטחון בבסיס".

בחזרה למשפחת ניני. אנחנו עושים יחד את דרכנו לבית העלמין במושב שבו קבור דור. "אני כל יום פה", מספרת סימה. "אני מדברת עם דור, מתייעצת איתו, מספרת לו על כל דבר שאני עושה, זו הדרך שבחרתי":.

"סיפרתי לו", היא ממשיכה, "שאני מתכוונת לארגן מסיבת שחרור לחבר'ה שלו, אלה שהתגייסו איתו באוגוסט 2013 לגבעתי. כמה שהוא היה שמח אם היה שומע את זה. הוא אהב לשמח ולשמוח".