פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דעה: גם שמאלנים עצובים שהלל נרצחה

      הרצח המחריד של הלל יפה אריאל גרם למרעילי הבארות להרים את ראשם. אלה שנדמה כי עבורם בת ה-13 היא לא נערה שחייה נקצרו בטרם עת על ידי רוצח שפל כחלק מסכסוך הדמים שמנהל את חיינו, אלא עוד הזדמנות להפיץ שקרים, שנאה, ורוע

      הלווייתה של הלל מאיר נרצחה בפיגוע בקריית ארבע (תצפית TPS , הלל מאיר)
      לא נשכחה מהלב. אימה של הלל בהלוויה ( תצפית TPS, צילום: הלל מאיר)

      הכול פוליטי בישראל. בטח רצח של נערה. בטח רצח של נערה מגבעת חרסינה שבקריית ארבע. משפחתה קמה מהשבעה, ובינתיים המציאות המדממת המשיכה להכות בכוח ולדחוק את הרצח הנורא לאחור. עוד באותו יום ניסתה מחבלת להרוג חיילים ליד מערת המכפלה, בערב נפצעו שניים בפיגוע דקירה בנתניה, ולמחרת הכה אסון במשפחה מעתניאל כשמיכאל מרק, אב לעשרה, נרצח על ידי מחבלים במהלך נסיעה בכביש 60. אבל הלל יפה אריאל בת ה-13 לא נשכחה מלב.

      היא נרצחה על ידי מחבל בביתה, בחדרה, במיטתה, בזמן שישנה שנת ישרים. במקום הכי בטוח בחייה, במקום שבו כל הורה רוצה להבטיח את ביטחונו ואושרו של ילדיו. בתמונות ראו נערה חייכנית, קרוביה תיארו אותה כ"ילדה שמחה, רקדנית בחסד". היא קרובה בגילה לבתי, תחביביה דומים, ההזדהות עם אובדנם הייתה מידית. אך בעוד שעבור הוריה ומשפחתה הלל היא עולם ומלואו, עבור אחרים היא עוד כלי פוליטי.

      מדמגוגיה לאמת לאמיתה

      הרצח המחריד שוב גרם למרעילי הבארות להרים את ראשם. אלה שנדמה כי עבורם הלל יפה אריאל היא לא נערה שחייה נקצרו בטרם עת על ידי רוצח שפל כחלק מסכסוך הדמים שמנהל את חיינו, אלא עוד הזדמנות – הזדמנות להפיץ שקרים, שנאה, רוע, הזדמנות להסית נגד ציבורים שונים ולעשות להם דה-לגיטימציה. בימין הקיצוני גדלים עשבים שוטים שמכים שורשים באדמה הלחה של הרשתות החברתיות, ולא מהססים לסחור בדמה של נערה שנרצחה בטרם עת, כדי להמציא נראטיב שמשרת אותם, ולפמפם אותו עד שיהפוך מדמגוגיה לאמת לאמיתה.

      "פיגוע בתל אביב? סדר היום הציבורי נחטף לטובתו. פיגוע בדומא? כנ"ל. ילדה יהודיה נרצחה בקרית ארבע? דיווח לקוני ונקסט. אתם כבר יודעים למה. נכון?", צייץ בטוויטר איזה שמעון ריקלין אחד, שלאחרונה צץ בחיינו כפאנליסט ברדיו ובטלוויזיה. הוא מאלה שעבורם הרצח הנורא של הלל אריאל הוא הזדמנות.

      דבריו, כמובן, הם שקר בוטה. הוא מנסה לקבע נראטיב בסגנון "התקשורת הסמולנית-אוהבת-ערבים חיה במדינת תל אביב ושונאת מתנחלים". האמת, כמובן, שונה. מילא שהתקשורת מגוונת, עצומה ומכילה גם טיפוסים כמותו, אלא שעובדתית דבריו הם דברי בלע. מהבוקר ועד הערב הכותרות הראשיות באתר וואלה! NEWS עסקו רק ברצח ובהשלכותיו, סיפרו את סיפורה של הלל יפה אריאל, ופירטו את השתלשלות האירועים עד לחיסול המחבל. כך גם באתרי חדשות אחרים. בתכניות האקטואליה ברדיו, כמו גם משדרי החדשות בטלוויזיה, דנו ברצח ובנסיבותיו. איש לא התעלם מהרצח. איך אפשר? אם על הפלסטינים אומרים ש"אינם מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות", על ריקלין הזה ודומיו אפשר לומר שאינם מחמיצים אף הזדמנות לנצל הזדמנות.

      העשבים השוטים בימין הקיצוני הם כבר מזמן יער עבות, וגידולי הפרא הפכו לעצים תמירים שמטופחים על ידי התקשורת והרשתות החברתיות. הדרך פשוטה: להכליל, להאשים - אדם, ציבור או עדה שלמה - להשטיח את הטיעונים ולחזור עליהם עד שייתפסו כעובדה, להפוך את הדיון לשמאל וימין, ליהודים וערבים, לחילונים וחרדים, לאנחנו והם.

      ואותם שוכני רשתות ימשיכו כך עד שהלל אריאל, נערה תמימה מגבעת חרסינה, תהפוך מאלמונית שהייתה מאור עיניהם של הוריה, לסמל. איזה סמל? תלוי בשימוש שהם יבחרו - מסמל לקידוש השם ואמונה בצדקת הדרך ועד להאשמת "הסמול והתשקורת".

      עוד טיפה בזרם העכור

      הציוץ של אותו ריקלין הוא עוד טיפה בזרם העכור שמציף את תעלות הדיון הציבורי בישראל. השיח הופך מדי יום למתלהם יותר, מדיר יותר, בוטה יותר, הוא מגיע מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני, ובסיסו שנאה ותיעוב כלפי האחר. כל אחד אחר. כל אחד שאינו הדמות הנשקפת אליך מהמראה. כל מי שאינו אתה.

      אחרי הפיגוע במתחם שרונה, שבו נהרגו ארבעה אזרחים, בחורה בשם אמילי מוגרבי העלתה סרטון לרשת בו אמרה "אני שמחה שזה קרה בלב תל אביב ולא בירושלים", וטענה שהתקשורת מתעלמת מפיגועים שאינם בתל אביב. היא גם העלתה תמונה של הכלב שלה עם הכיתוב "עם ישראל חי", וברור שלא מדובר ב"עם ישראל", הוא עם גדול, מורכב ומגוון מדי לאחת כמותה. כל הרוקדים על הדם הם הגיס החמישי האמיתי, האויב מבפנים שיש להיאבק בו. אנשים שמרעילים את השיח הציבורי והפכים כל דיון למפגן שנאה. אם תרצו, "הצל" וכינויו הם המטאפורה הטובה ביותר למצבה של החברה בישראל, שהופכת בגלל אנשים כאלה לחברה שבטית ואלימה.

      ניצול ציני של מוות אכזר

      איש לא חסין. מאבקו של בוגי יעלון כשר ביטחון בהאדרה שעשו בימין הרדיקלי לחייל אלאור אזריה, והשנאה והרפש שספג מאותם זרמים קיצוניים, צריכים להדליק נורה אדומה. התפטרותו היא אמירה לחברה הישראלית: אנחנו מתרסקים מוסרית. כששר החינוך בנט התגאה בכך שמשרדו ישלש את התקציב לקידום סטודנטים ערביים, הוא מיד ספג ביקורת. "ביזיון", כתב לו בחור בשם עידו מאור, "מפקיר את הבייס בשביל להתנחמד לקראת ניסיון עתידי לרוץ לראשות ממשלה. פעמיים הצבענו לך אשתי ואני - לא עוד". בנט השיב, "אז אוותר על קולותיכם, עידו. אני מאמין בחיוניות שילוב המגזר הערבי בחברה ובכלכלה". כמובן שרוח המפקד היא זו שדוחפת, מלבה, ומעניקה השראה ולגיטימציה, מ"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", ועד "הערבים נוהרים בהמוניהם". נראה שהביביזם הוליד ריקליניזם.

      השימוש בהלל אריאל ככלי ניגוח פוליטי הוא ניצול ציני של מותה האכזרי. אותם אנשים שממציאים מאבק באליטות דמיוניות, ומסיתים נגד אנשים ממוצא מסוים או דעה שונה, הופכים את הנערה הזאת לסמל שמשרת את האג'נדה שלהם. חלקם מסמנים אותה כ"הילדה של כולנו", כשהמילה "כולנו" מכילה רק את אותם פטריוטים בעיני עצמם הנגועים בלאומנות מסוכנת. הלל יפה אריאל אינה הילדה שלי ולא של כולנו - היא הילדה של הוריה. אבל היא יכולה להיות לקח לכולנו.


      לכל הטורים של חיים של אבא
      לפייסבוק חיים של אבא
      לטוויטר של ארז מיכאלי