ב-9 באוגוסט 2006 נשא מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, את אחד מנאומיו הזכורים ביותר. במהלך מלחמת לבנון השנייה הוא החליט לפנות ישירות לתושבי חיפה הערבים, להתנצל בפניהם על ההרוגים כתוצאה מירי הרקטות, ולבקש מהם לעזוב את העיר ברמזו כי בכוונת ארגונו לשגר קטיושות רבות לעברה: "לערביי חיפה אני אומר: אנו מצטערים על הרוגיכם ופצועיכם. אני מבקש מכם, עזבו את העיר. בפעם הקודמת, נוכחותם שם גרמה לנו להסס בתקיפה של חיפה למרות ההתקפות הישראליות על ביירות ועל העומק הלבנוני. חסכו מאיתנו את ההיסוס הזה, חסכו את הדם שלכם שהוא הדם שלנו".
בקשתו של נסראללה לפני עשר שנים נפלה אז על אזניים ערלות. בעוד שרוב היהודים דווקא התפנו מטווח הקטיושות, רוב מכריע של ערביי ישראל נותרו בבתיהם. האוכלוסייה הערבית בצפון השתייכה ברובה לקבוצות האוכלוסייה החלשות שלא יכלו להתפנות מהבתים: קשישים, עניים וחולים. הם נאלצו למעשה להישאר בטווח הירי הקטלני, פעמים רבות מבלי שהותקנו בסמוך אליהם מקלטים או אזעקות. היו אף אישי ציבור שעודדו את האזרחים הערבים להישאר בבתים. עיסאם מח'ול, ח"כ לשעבר מטעם סיעת חד"ש, תושב חיפה, קרא לאזרחים שלא לעזוב את העיר. "אין לי מה לעשות מחוצה לה", אמר.
ביום שלמחרת בקשתו של נסראללה מערביי ישראל נפלה קטיושה בתוך המטבח של משפחת אסדי ביישוב דיר אל-אסד הסמוך לכרמיאל. "אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול", מספר סב המשפחה, פתחי אסדי. "זה היה בערך ב-10:30 בבוקר. הייתי בבית עם אשתי ועם אחד מהילדים. "ירדנו לקומה הראשונה, שם התגוררו אז בני עם משפחתו, ולפתע נשמעה אזעקה. החלטתי לעלות לקומה השנייה ואשתי נשארה עם הילדים והנכדים בחצר הבית. לפתע שמעתי פיצוץ אדיר והבנתי שהנפילה הייתה קרובה מאוד אלינו. לא תיארתי לעצמי שהטיל נחת במטבח הבית בקומה הראשונה, היכן שהייתי רק לפני רגע".
"ירדתי לקומה הראשונה וראיתי שהכול שם שבור ומפורק לחלוטין", המשיך לתאר את רגעי הדרמה. "פתאום ראיתי גם את אשתי, את הבת שלי ואת הנכדים שלי. הייתי בטוח שכולם מתים. התחלתי לצרוח ולצרוח, ראיתי את הנכד הקטן שלי, שהיה אז בן שנתיים, עם רגל קטועה. הרמתי אותו ואז לקחו אותו ממני. אני לא זוכר דברים נוספים, רק שהתעוררתי מאוחר יותר בכרמיאל וגיליתי שגם אשתי והנכד בן השנתיים שלי נפצעו באורח קשה. אחר כך גם גיליתי שכלתי מרים, בת 26, ונכדי פתחי, בן חמש, נהרגו כתוצאה מפגיעת הקטיושה".
כל אחד והמזל שלו
בעלה של מרים, בנו של אסדי, ניסה לשקם את חייו. הוא התחתן עם אישה אחרת, שנתיים לאחר האסון, והלך במשך שנים ארוכות לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים. אבל הוא לא הצליח להתאושש. "הוא הפסיק לעבוד ולא מצליח לתפקד בצורה נורמלית", מספר אסדי. "המצב שלו לא טוב וכל הטיפולים שהוא הלך אליהם לא הצליחו לעזור לו כל כך. המכה שהוא קיבל הייתה קשה - הוא איבד אישה וילד, והוא מנסה להתמודד עם החיים". גם הנכד בן השנתיים שנפצע קשה מהקטיושה הוא היום ילד בן 12 שמנסה לאסוף את השברים. "יש לו פרוטזה וקשה לו לראות את כל החברים שלו עם שתי רגליים, בעוד שהוא נכה".
"הפצע נפתח כל יום מחדש", נאנח אסדי. "אנחנו כל הזמן מדברים על אלו שנהרגו, כל יום נזכרים בהם, כל יום מסתכלים על התמונות שלהם. אי אפשר לשכוח מזה אפילו לרגע. אני מסתכל על אשתי ונזכר במה שקרה: היא איבדה את השמיעה, רגלה נקטעה, היא הייתה מורה והפסיקה לעבוד וגם אני עזבתי את העבודה ומאז אני מטפל בכולם. הטיפולים לא מסתיימים. זה בלי הפסקה".
על מי אתה בעיקר כועס על ישראל או על חיזבאללה?
"האמת, שאני לא כועס על אף אחד. לכל אחד יש את המזל שלו בחיים. הרי טיל לא יודע להפריד בין יהודי לערבי, אין לו עיניים. גם אתם וגם אנחנו נמצאים באותה סירה, אנחנו בני דודים. עם זאת, לא סלחתי לנסראללה. הוא הרג את כלתי ואת הנכד שלי. הוא המיט עליי אסון לכל החיים. זה לא סתם בית שנפגע או מטבח שנהרס כליל, זה אנשים שמתו. הצלקת הזו נמצאת בלב שלנו והיא לא תעזוב אותנו עד יום מותנו. אני רק מקווה שלא יהיו עוד מלחמות. צריך מנהיג טוב שיעריך את השלום. החיים יכולים להיות כל כך יפים. למה שלא נעשה שלום עם שכנינו ונחיה ביחד בשקט?".
במלחמת לבנון השנייה נהרגו 44 אזרחים, 19 מתוכם ערבים. ריכוז יישובים ערבים רבים בצפון, אי-היערכותם של אותם יישובים למלחמה, אי-הדיוק של הרקטות והחלטתם של הערבים שלא להתפנות מבתיהם, הביאו לפגיעה הקשה באוכלוסייה הערבית. נוסף על כך, סבלו הערבים גם מחרדות קשות, מתסמונות פוסט-טראומטיות, מפציעות גופניות וכמובן מפגיעות קשות במבנים.
"המלחמה אירעה ברובה בצפון, לכן לא מפתיע שהרוגים רבים היו ערבים", אומרת ד"ר מרי תותרי, מרצה לסוציולוגיה ממכללת "אורנים". "המלחמה הזו הייתה אמורה לייצר את המומנטום שיוביל לקירוב בין יהודים לערבים, כי הרי שניהם היו קורבנות שווים באותה מידה, אבל זה לא קרה כי במלחמה נחשפו ההבדלים העמוקים ביניהם".
"בחלק גדול מהיישובים הערבים לא היו מקלטים ואזעקות, והערבים הרגישו ערומים לגמרי לעומת היהודים", מוסיפה ד"ר תותרי. "גם אחרי שהתגלה הפער המהותי ביניהם, לא התקבלה החלטה ממשלתית למגן גם את היישובים הערבים באותה מידה. בהיבט הזה, המלחמה חשפה את אי-השוויון והעצימה אותו. אחת הערים שהרוויחו רבות מהמלחמה הזו הייתה העיר המעורבת חיפה כי אחרי המלחמה הוזרמו אליה כספים רבים והתשתיות עברו שדרוג משמעותי".
הרגשה חצויה
היחסים בין יהודים לערבים נותרו מתוחים לא רק בגלל היעדר מיגון ביישובים הערבים לעומת היהודים, אלא גם בגלל האמפתיה שחשו רבים מהערבים כלפי אזרחי לבנון שחטפו מהלומה חסרת תקדים מצה"ל. רוב הציבור הערבי לא חשב שחיזבאללה הוא האשם היחיד בפרוץ המלחמה, והוא תלה את האשמה בחיזבאללה ובישראל כאחד. "הערבים הזדהו עם הקורבנות בלבנון", מסבירה ד"ר תותרי. "הם גם נחשפו לתקשורת הערבית שהציגה את הפגיעות בלבנון. היו שם תמונות קשות מאוד שגרמו להזדהות עם הלבנונים. לכאורה היה אמור להתרחש תהליך של קירוב בין יהודים לערבים במלחמה הזו כי שני העמים היו באותה סירה. הייתה אמורה להיות סולידריות עם הציבור היהודי, אבל הדבר הזה לא קרה. זה כמובן לא הוביל לחרם של יהודים על ערבים, אבל אין ספק שזה לא הוביל לקירוב לבבות".
בהנהגה הערבית גם סירבו אז לגנות את חיזבאללה ואת נסראללה, מה שרק העמיק את הקיטוב בין יהודים לערבים. אחד הדברים שהכי זכורים מהמלחמה היה סירובו של עבד א-רחים טלוזי, אביהם של שני הילדים הקטנים שנהרגו מפגיעת קטיושה בנצרת, לגנות את נסראללה. במקום זאת, הוא האשים את ממשלת ישראל, וקיבל בתודה את התנצלות נסראללה על ההרג ואת העלאתם לדרגת "שהידים". "הערבים בישראל היו חצויים במלחמה וחשו שהם שייכים לשני העולמות", מנתחת ד"ר תותרי. "האמירה הזו של האבא, שנשמעה קיצונית מאוד, מדברת על ההרגשה החצויה: הוא מזדהה גם עם לבנון ורואה בה קורבן שיש לו זכות להגיב. האבא הוא סמל לאוכלוסייה חצויה בין העולמות. זו אמירה כואבת, כי הוא בעצם סלח לנסראללה משום שהוא הבין שיש מלחמה והוא משלם את המחיר. במקום לנסות להבין את האמירה הזו, התלהמו נגדו ותקפו אותו".
אחד היישובים שספגו מהלומה קשה במהלך המלחמה היה הכפר הבדואי ערב אל-עראמשה אשר נמצא ממש בסמוך לגבול עם לבנון. ב-5 באוגוסט 2006 נחת טיל מבלי שנשמעה אזעקה בחצר הבית של משפחת ג'ומעה וכתוצאה מכך נהרגו אם המשפחה ושתי בנותיה: פאדיה, בת 64, סמירה, בת 35, וסולטנה, בת 33. "ישבתי בבית שלי ופתאום שמעתי שני פיצוצים אדירים", נזכר עבד א-רחמן ג'ומעה, אחיה של פאדיה. "מיהרתי למקום וגיליתי שפאדיה, סמירה וסולטנה נהרגו במקום. הן עמדו בחצר הבית, ליד המדרגות, וחטפו פגיעה ישירה. נפל עלינו אסון כבד מאוד. כולם סייעו לנו והשתתפו בצער שלנו. עד היום כולם תומכים. אבל זה לא עוזר לנו כי העצב שלנו גדול מאוד ואי אפשר להשיב את ההרוגים לחיים. בכל פעם שמגיע קיץ, נהיה לנו קשה.
"פאדיה הייתה המבוגרת מבין כל האחים והאחיות. היא תמיד דאגה לנו. היא הייתה אדם טוב, פשוט, תמים, שלא פגע באף אחד, והיא חסרה לנו מאוד. הבת סולטנה נהרגה שבועות ספורים אחרי שהתארסה ובדיוק קבענו תאריך לחתונה. היא הייתה עמוד התווך של הבית: הסיעה את כולם, דאגה לכולם, טיפלה בעניינים של כולם, היא הייתה בחורה חכמה עם ראש על הכתפיים והיא הייתה הרוח החיה של הבית. אבי המשפחה, שאיבד אישה ושתי בנות, מרוסק לגמרי. במשך עשר שנים הוא הולך יום-יום לבית הקברות גם בבוקר וגם אחר הצהריים. הוא מטפל בקברים, יושב, מנקה, בוכה הרבה. הוא מסכן. הוא לא מצליח לעזוב ולו ליום אחד את בית הקברות. יש לו עוד בת שעוזרת לו ומטפלת בו, וגם אנחנו מנסים להיות איתו כמה שאפשר".
אתה כועס על ישראל?
"למה שאכעס על ישראל? הטיל בא מלבנון. אנו תושבי ישראל והגורל שלנו אחד. הטיל שבא מלבנון לא יודע אם אני בדואי או ערבי או יהודי. אנחנו קשורים למדינה והגורל שלנו קשור למדינה. אני רק יכול להתפלל שלא יהיו עוד אסונות או מלחמות. התוצאות של מלחמות הן רק הרג והרס. הלוואי שנוכל לחיות בשקט ובשלום".
אזרח ערבי נוסף שנהרג מפגיעה ישירה של קטיושה היה חביב עוואד, תושב אעבלין. נפילת הרקטה התרחשה ב-23 ביולי 2006 בנגריה שבה עבד בקריית אתא. "הפצרנו בו לא ללכת לעבודה בגלל המלחמה, אבל הוא התעקש ללכת לעבוד כרגיל. הוא לא פחד וסמך על אלוהים", מספר אחיו פיליפ. "בשעה 10:00 בבוקר נשמעה אזעקה במקום והוא האיץ בכל העובדים שלו להיכנס למקלט ששכן בצד המערבי של הנגריה. הוא דאג להכניס את כולם והוא נשאר אחרון. בדיוק כשהוא התכוון להיכנס למקלט, הקטיושה נחתה והרגה אותו. הוא היה ההרוג היחיד מהנגריה".
פיליפ עצמו היה לא רחוק משם, באחד הקניונים באזור הקריות. "שמעתי את הפיצוץ של הקטיושה, והתחבאתי בחדר המדרגות. לאחר מכן חזרתי הביתה ופתחתי טלוויזיה. דיווחו שם ששני אנשים נהרגו, אחד בנגריה בקריות ואחד בנשר. פתאום הרגשתי איך נוחתת לי בלטה על הראש והיה לי ברור שחביב נהרג. אמרתי לאשתי: 'חביב הוא ההרוג', ומיד רצתי לבית שלו. ראיתי את אשתו והילדים בוכים, והם סיפרו לי שהם מנסים לתפוס אותו בטלפון והוא לא עונה. לאחר מכן מישהו מהכפר צלצל וסיפר שהוא היה לא רחוק משם, ושחביב נהרג".
"שהמנהיגים יתעוררו כבר"
עוואד הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים ותשעה אחים ואחיות. במקביל לעבודתו כנגר הוא החזיק גם בתחביב: שירה. עוואד היה אחד מראשוני להקת הזמר היהודית-ערבית "קרוואן" שהופיעה בארץ ובחו"ל ושחרטה על דגלה לייצג את הדו-קיום בארץ. בנו הבכור לומד כעת באוניברסיטה ושאר ילדיו אמורים ללמוד אף הם ברגע שיסיימו את לימודי התיכון. "חביב היה אוהב אדם, איש הגון, שקט וטוב-לב. כולנו תומכים במשפחה מסביב לשעון. קשה להם עם האובדן ואנחנו מסייעים ככל שניתן", אומר פיליפ.
"אנחנו אוהבים את השלום ורוצים לחיות בשלום, באהבה ובשלווה. הרי לא ממשלת ישראל ולא נסראללה מסוגלים להחזיר את אח שלי", הוא מוסיף. "הגיע הזמן שהמנהיגים יתעוררו, גם הערבים וגם היהודים. עליהם אני כועס יותר מכולם. הגיע הזמן לחשוב על שלום במקום על פוליטיקה ועל מלחמות. הספיק לנו. די".