יום לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה הגיע לקיבוץ אדמית שבגליל המערבי שר השיכון והבינוי דאז מאיר שטרית כדי להשתתף בטקס גזירת הסרט בהרחבה החדשה. הגדוד שאבטח את הטקס היה לא אחר מהגדוד שאליו היו שייכים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שחטיפתם ביום למחרת, הביאה לפרוץ המלחמה. לימים אוכלוסיית קיבוץ זה תשלש את עצמה.
תושבי הקיבוצים והמושבים סמול לגבול הצפון, שקמים בכל בוקר ומביטים מחלון ביתם לעבר צדו הלבנוני, מתקשים על אף השקט בגזרה שלא להבחין בחרדה בתנופת הבינוי באזור שמולם. אך בזמן שהם מנסים להבין אם מדובר בבנייה אזרחית תמימה או במזימה של חיזבאללה, דווקא בצד הישראלי נרשם גידול האוכלוסייה הדרמטי ביותר ביחס לעשורים שקדמו לו.
ד"ר זאביק גרינברג, חוקר התיישבות בפריפריה מהמכללה האקדמית תל חי, הסביר בשיחה עם וואלה! NEWS כי אף שהגליל בכללותו ממשיך לסבול מהגירה שלילית, במהלך העשור האחרון חל גידול של כ-50% במספר המתיישבים ביישובים הנמצאים במרחק של עד שני קילומטרים מגבול הלבנון. "יש יישובים שאפילו הכפילו את עצמם", אמר ד"ר גרינברג, המשמש גם כחוקר במכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה. "לא הייתה קפיצה כזאת דרמטית באף אחד מהעשורים שקדמו למלחמת לבנון השנייה. הסיבות העיקריות לכך הן שבעשורים הקודמים הגזרה לא הייתה שקטה כל כך כמו בעשור האחרון וגם כי היישובים לא נתנו את האופציה לכך".
המועצה האזורית מטה אשר שבגליל המערבי גדלה בעשור האחרון מ-18-19 אלף תושבים לכ-28 אלף. ראש המועצה יורם ישראלי זוכר היטב את נקודת הציון ההיסטורית שבה השתלב השיפור במצב הביטחוני בצפון, בשינוי בשיטת ההתיישבות הקיבוצית. נקודת הזמן ההיא תרמה רבות לשגשוג היישובים. "מה שהתרחש פה זה צירוף מקרים בין תהליכים בתנועה הקיבוצית שלא קשורים בכלל לפריפריה לבין השקט או האי-שקט על הגבול", הסביר ישראלי.
"בשנות ה-90 וה-2000 נקלעה תנועת ההתיישבות למשבר עמוק שהבשיל למהלך שהמועצה שלנו, הייתה מהחלוצות שלו, והוא השינוי באורחות החיים של הקיבוצים וההבנה שאם לא יחול מהפך בפתיחת הקיבוץ לבינוי וקליטה של אוכלוסייה מבחוץ, הקיבוצים ייהפכו לבתי זקנים וסופם להיעלם". באותו שלב החלו ההרחבות. הקרקע הזולה והטבות המס משכו אוכלוסייה משפרת דיור מכל הארץ. "זוגות צעירים מחיפה והקריות בעיקר התחילו לאכלס את ההרחבות", אמר.
לפי נתונים של המועצה האזורית גליל עליון, שכנתה של מועצת מטה אשר, קיבוץ מלכיה שאכלס ב-2006, 341 תושבים וחברים, מנה ברבעון האחרון של שנת 2015, 556 תושבים וחברים. קיבוץ מעיין ברוך, השייך גם הוא למועצה האזורית גליל עליון, מנה בשנת 2006 410 תושבים וחברים, כיום הוא מונה 640 תושבים. בגליל המערבי מגמת הגידול חדה אף יותר. אוכלוסיית קיבוץ אידמית, השייך למועצה האזורית מטה אשר, טיפסה בחדות מאז 2006. מ-90 תושבים וחברים לפני עשור, האוכלוסייה גדלה ל-390. דוגמה נוספת לגידול הוא קיבוץ גשר הזיו שהכפיל את מספר תושביו בעשור האחרון. אוכלוסיית הקיבוץ גדלה מ-852 תושבים וחברים ב-2006 ל-1731 כיום.
דורית קרמיש עברה עם משפחתה מקיבוץ שומריה שליד באר שבע לקיבוץ משגב עם שבמועצת גליל עליון ב-2007. ההחלטה לעזוב את הקיבוץ בדרום באה בעקבות שינויים שחלו בו אחרי ההתנתקות מרצועת עזה. לפני כמה שנים פנתה המדינה לכמה יישובים בדרום, בהם לקיבוץ שומריה והציעה לחברים לפנות את הקיבוץ לטובת העתקת יישובים שפונו מגוש קטיף, בתמורה לפיצויים. "עברנו לגור בקראווילה בקיבוץ דביר הסמוך ובמקביל חיפשנו בית קבע חדש. תמיד אהבנו את הצפון וזאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים להגשים את החלום שלנו", שחזרה קרמיש.
לפני שלוש שנים התקבלה משפחת קרמיש לחברות בקיבוץ הנושק לגדר הגבול. "אני לא יודעת להסביר את זה, אבל לא היו לנו חששות שנגעו לעניינים ביטחוניים, להיפך. אמנם זה לא היה השיקול העיקרי שלנו, אבל כן חשבנו על זה שהצעד שאנחנו עושים הוא גם תרומה לחיזוק המוצבים האזרחיים שעל הגבול", הוסיפה. "אפילו המשפחה שלי מוכנה לבוא לבקר. חלק מוכנים לבוא לכמה שעות אבל לא מוכנים להישאר לישון אצלנו. כשהאחיין שלי מגיע לכאן, הוא כל הזמן נועל את הדלתות". עם זאת, היא מעידה כי לא חשו פחד מהקרבה לגדר. "מאז שעברנו לכאן הגבול שקט. לא יצא לנו, ואני מקווה שגם לא ייצא לנו בעתיד, להכיר מציאות אחרת".
"גם בצד הלבנוני - תנופת בנייה של בתי קיט"
לפני חמש שנים הצהיר מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה כי במלחמה הבאה מול ישראל הוא ואנשיו יכבשו את הגליל. אף שחיזבאללה פרסם סרטונים מפורטים על תכניות הקרב שלו עבור משימה זו, ד"ר גרינברג סבור כי האיומים לא פגעו במגמת הגידול באוכלוסיית יישובי הגדר. "האמירה של נסראללה על כוונתו לכבוש את הגליל לא השפיעה על ההתיישבות, אלא להיפך. אנחנו רואים את זה במספרים. המציאות של גדר רגועה ושקטה, מצב של נינוחות ביטחונית, משפיע על מערך השיקולים של המתיישבים החדשים יותר", הסביר.
"גם בצד הלבנוני של הגבול", סיפר ד"ר גרינברג, "אנחנו רואים יותר בתי קיט של אנשים שמגיעים ממדינות המפרץ או של לבנונים שעבדו במדינות המפרץ, עשו הרבה כסף והחליטו לבנות שם את בתי הנופש שלהם. הסיבה לכך היא שהאקלים באזור נוח ושהאדמה מאוד זולה".
מלחמת לבנון השנייה הייתה זו שדווקא הניעה את שוגי קולר לעבור לקיבוץ ברעם שעל גבול לבנון. קיבוץ בית זרע שבעמק הירדן, שבו הייתה חברה, היה מחוץ לטווח הקטיושות במהלך המלחמה ולכן התנדב לקלוט לחיקו שליש מתושבי וחברי קיבוץ ברעם. "כשחברי קיבוץ ברעם התארחו אצלנו, הכרנו זוג שהפך להיות חבר שלנו. כשנגמרה המלחמה שמרנו על קשר והם חפרו לנו שנעבור לברעם", הסבירה קולר בשיחה עם וואלה! NEWS.
"כשראיתי ששום דבר ממה שרצינו לא קרה בקיבוץ בית זרע החלטנו לעבור לכאן (לברעם, ע"ח) ופשוט התאהבנו". בינואר 2009 קולר ובן זוגה החלו בתהליך קליטה כחברי קיבוץ שנמשך שנתיים. "האמירות המאיימות של נסראללה על כיבוש הגליל לא השפיעו עלינו בכלל. אנחנו נהנים מהשקט ששורר כאן ולא מעסיקים את עצמנו במחשבות על האיומים, אף שהקיבוץ יושב ממש על הגדר".
קיבוץ ברעם אינו מכיל הרחבה, אך למרות זאת אוכלוסייתו גדלה בעשור האחרון מ-526 תושבים וחברים ל-703. "אם אנחנו מסתכלים על כלל יישובי המועצה אז בשבע עד תשע השנים האחרונות הכפלנו את עצמנו כמעט וגדלנו מ-12 אלף תושבים ב-2008 ליותר מ-20 אלף תושבים כיום", מסביר גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון.
זלץ מצביע גם על תופעה מעניינת בהרכב ההגירה החיובית ליישובי הגבול. "יותר מחצי מהתושבים שהצטרפו אלינו בעשור הזה הגיעו מחוץ לגליל. חלק נוסף מורכב מבנים ובנות שחזרו, לרוב עם בני זוג ואפילו משפחה, בגלל השינויים שהקיבוצים עברו. אחרים הגיעו מערי הסביבה כמו קריית שמונה, צפת וחצור הגלילית". את הסיבה להגירה הוא תולה בשינויי ההפרטה והרחבה שחלו בתנועה הקיבוצית שתפסו תאוצה בעשור האחרון, אך בעיקר בשקט. "לשקט שיש לנו כאן כבר עשר שנים רצופות יש משקל כבד בשגשוג הזה ואם לא היה כאן שקט, התמונה הייתה ללא ספק אחרת".