"אני כל הזמן אומרת לאלוהים, אם אתה מתכנן לפגוע במשפחה שלי, תיקח אותי לפני. אני לא מסוגלת לאבד יותר. זה מה שנשאר לי. אני מקווה שאלוהים שומע את התפילות שלי וישמור לי עליהם עד 120".
בחודש הבא, עשר שנים מאז האסון הגדול שפקד את משפחתה, תסגור שמחה תמם מעגל. תמם עזבה את בית ילדותה בעכו בתשעה באב של קיץ 2006. עד היום ההוא, שאותו היא מגדירה חורבן הבית האישי שלה, תמם בת ה-44 אצרה בבית הצנוע רגעי אושר וחוויות ילדות ונעורים שאותם היא חלקה עם הוריה וחמשת אחיה. אלא שבאותו יום גורלי, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, התפוצצה למרגלות הבית שוקק החיים, קטיושה קטלנית ששינתה לתמיד את חייה.
הקטיושה גבתה את חייהם של שני אחיה אריה, בן 51, וטיראן, בן 39, ושל שלושה משכניה, שמעון זריבי, בן 44, בתו מזל בת ה-15 ואלברט בן אבו, בן 41. שמחה עצמה נפצעה באורח אנוש. כעת, הבית המצולק שברחוב אברהם בן שושן בעיר הצפונית עובר לראשונה מאז האסון שיפוץ. אפילו החור שנפער בקיר חדרה? מפגיעת רסיסים, ייסתם וייצבע. ימים ספורים אחרי שתעלה לקברם של אחיה לאזכרה לציון עשר שנים לנפילתם, תחזור שמחה להתגורר בגפה בבית שבעשור האחרון התקשתה להגיע אליו או אפילו להתקרב לסביבתו.
"אכנס לגור בבית אחרי ניתוח שאני צריכה לעבור שהוא תוצאה עקיפה מפציעתי האנושה מלפני עשר שנים", סיפרה בשיחה עם וואלה! NEWS. "פעם לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לבית, אבל עכשיו יש בתוכי צורך לסגור מעגל ולחזור לבית שגדלתי בו. לחזור לריחות של אז, שמלווים אותי עד היום. צורך להתבגר. בכל זאת, זה הבית שבו גדלנו. זה בית שחוץ מהאסון, יש לי ממנו חוויות טובות".
יום חמישי, 3 באוגוסט 2006, היה היום שבו חייה של משפחת תמם השתנו. בשעות הבוקר בגליל נרשם שקט יחסי. לקראת השעה 16:00 הנחית החיזבאללה מתקפה כבדה על יישובי הגליל המערבי. במטח הראשון נהרגו שלושה צעירים מתרשיחא. רכב שחנה בסמוך לבית משפחת תמם בעכו ספג פגיעה ישירה ועלה באש. שמחה, חובשת רפואת חירום במקצועה, התעוררה משנתה אחרי משמרת לילה, ויצאה עם אמה והמטפלת הפיליפינית שלה למרחב המוגן שבחדר המדרגות.
אחרי כמה דקות ירדה למקלט כדי לראות מה קורה עם יתר המשפחה. "ראיתי את גיסתי, אשתו של אריה, ושאלתי אותה איפה כולם? היא ענתה לי שהם יצאו לעשן. אמרתי: 'מה הם דפוקים?' יצאתי החוצה וראיתי את שמעון ובתו מזי עומדים על הגדר כדי לצפות ברכב שעלה באש ואז שמעתי בום", שחזרה תמם. "התכופפתי על ארבע וראיתי אותם עפים באוויר. אריה שעמד בצד הדשא, עף פנימה. אלברט עמד מולי ועף אחורה ורק טיראן עמד. לקחתי את הטלפון הנייד שלי, התקשרתי ל-101 ואמרתי: 'שי, כולם פה מתו, תשלח לפה אמבולנסים מהר'.
"זחלתי לאלברט בן אבו וראיתי שהראש שלו מלא דם. הסתובבתי וראיתי את טיראן אחי, עומד ומסתכל עליי. בחיים אני לא אשכח את המבט שלו. היה לו חצי חיוך והוא החזיק כאילו את הלב. אני אומרת לו 'טיראן, טיראן'. במד"א מלמדים שהפצוע הכי קשה, זה פצוע מתהלך. היו אומרים לנו: 'הוא לא ייתן לך להתקרב אליו, אבל באיזה שהוא שלב הוא ייפול. תלך אחריו עד שהוא ייפול'".
אתגר, אז בן 8, רץ להביא כרית לאביו אריה וצעק: "אבא, אל תמות!"
בשלב זה יצא מפתח הבניין אחיה מוטי, ושמחה ניסתה לכוון אותו לסייע לטיראן, אחיהם. "בינתיים אני רואה את אריה נכנס לבניין רגלית ואז מתמוטט. אני צועקת 'אריה, אריה, אריה' ואז מוטי צועק לי 'כפרה, גם את נפצעת'. אני אומרת לו שילך לאריה וצורחת להם בטלפון: 'תוציאו לי אמבולנסים! תוציאו לי אמבולנסים!'". לינדה, אשתו של השכן זריבי, צעקה לעברי: 'שמחה תעזרי להם, את ממד"א, שמחה, תצילי אותם'. היא עמדה קפואה במקום, בעוד בעלה ובתה מזי שכבו ללא תזוזה על הדשא", העידה תמם. אתגר תמם, בנו של אריה שהיה אז רק בן 8, ראה מחלון הדירה את אביו נהרג לנגד עיניו. "אני עוד זוכרת שהוא רץ והביא לאריה כרית. הוא אמר לו 'אבא, אל תמות! אבא, אל תמות'", סיפרה בכאב.
החובשים והפרמדיקים של מד"א, שנלחמו עם תמם על חייהם של אזרחים בזירות שנפגעו ממטחי קטיושות, נדהמו למצוא בזירה, בכתובת המוכרת להם כל כך, את חברתם פצועה באורח אנוש. רק כמה שעות קודם לכן, היא סייעה להם להגיש עזרה רפואית לפצועים. הצוותים קבעו את מותו של טיראן כבר בזירת התופת. מותו של אריה נקבע בבית החולים. "כשהעבירו אותי מחדר ההלם לחדר הניתוחים, ראיתי מישהו מכוסה ואמרתי, מסכן הוא מת. ראיתי את השעון שלו שנשאר על השעה 16:45. לא זיהיתי את השעון, אבל רק אחרי 21 ימים, כשהתעוררתי, הבנתי שזה היה השעון של אריה. השעון הזה אצלי היום".
שמחה הורדמה והונשמה למשך 17 ימים. מיד כשהתעוררה, שאלה על שני אחיה שנפגעו עמה בנפילת הקטיושה. בני משפחתה, שהיו צמודים למיטתה, סיפרו לה כי השניים מאושפזים וסובלים מפציעות קשות מאוד. רק בחלוף כמה ימים, בישרו לה אחיה בליווי של פסיכולוג ועובדת סוציאלית את הנורא מכל. "באותו יום אני חושבת שהיו לי 300-400 מבקרים. חשבתי שכל מי שנכנס אליי שומע ממני בפעם הראשונה שאריה וטיראן נהרגו", שיתפה תמם. "ב-4:00 לפנות בוקר קמתי עם צרחות. כל האחיות היו אצלי בחדר. צעקתי: 'האחים שלי מתו, אני רוצה לשבת שבעה'".
רק אז החלה תמם לעכל את שאירע לה והרשתה לעצמה לבכות. אך לצערה, גם באזכרה לציון חודש למותם, לא הייתה יכולה להשתחרר משום שסבלה מתסחיף ריאות. רק אחרי ארבעה חודשים, הלכה לקברים שלהם. "אני הייתי הניצולה היחידה מהתופת הזאת. כל מי שהיה סביבי בעצם מת. אבל למרות האובדן והקושי אני מתנחמת בזה שבזמן שהייתי בניתוח, מוטי אחי, התרצה והסכים לתרום את הקרניות של אריה וטיראן, כדי להציל את מאור עיניהם של אנשים אחרים. זאת זכות גדולה להציל חיים של אחרים ולתרום איברים. עד היום, אחת מהמשפחות בקשר איתנו".
בעשר השנים שחלפו מאז המלחמה המשיכה תמם לאבד בני משפחה. משפחת תמם הגרעינית, שמנתה שמונה נפשות, מונה כעת שלוש בלבד. יוסף, אביה, מת לפני המלחמה ואמה איבט מתה כחודש לפני שמלאה שנה למות בניה, ימים ספורים לפני אזכרת ה-11 חודשים. לפני שמונה חודשים איבדה שמחה גם את משה אחיה, שמת מדום לב בגיל 53 בלבד.
הלילה שבו אמה, שסבלה בין היתר מדמנציה, הלכה לעולמה הפך לעוד זיכרון מר שאספה תמם בלית ברירה. באותו הבוקר, סיפרה תמם, הלך אחיה מוטי למשרד הפנים כדי להאריך למטפלת הפיליפינית של איבט את אשרת השהות. "איך שארגנו את אימא, היא אמרה לי: 'תפתחי את הדלת, מישהו דופק'. שאלתי אותה: 'מי דופק?' והיא ענתה שבאו לקחת אותה. הפצרתי בה: 'מי בא לקחת אותך?' היא השיבה: 'אריה וטיראן'. אמרתי לה שהם בעבודה, אבל היא התעקשה ואמרה לי: 'לא, הם באו לקחת אותי'".
באותו הלילה המשיכה אמה לקרוא לבניה. "כל הזמן היא אמרה: 'תיכף אני באה, הנה אני באה'". כשבתה שאלה אותה עם מי היא מדברת, השיבה האם: "עם אריה וטיראן", סיפרה תמם. מצבה הבריאותי של איבט הלך והחמיר ותמם הזעיקה שוב את חבריה ממד"א. "כשהגענו לשער של המיון, אמרתי למוטי: 'לא מורידים אותה מהאמבולנס. אימא מתה'". בכניסה למיון החלה תמם לרוץ עם ההליכון. "אין לי מושג מאיפה קיבלתי את הכוחות, לא נתתי לאף אחד לעצור אותי". כשהגיעה, הרופא אמר לה שזה נגמר. "שמחה, אני מצטער, ניסיתי לעשות הכול", אמר לה הפרמדיק עמוס דדון, עמיתה לעבודה ממד"א, שהיה אז בתורנות. "אני אחות יחידה לחמישה בנים. כשקמנו מהשבעה, עלינו לקברים של אריה וטיראן לאזכרה".
"החרדות ממשיכות להתגנב"
תמם מוצאת נחמה בכך שמאחיה משה הצליחה לפחות להיפרד, אף שמותו היה פתאומי. בזמן הלווייתם של אחיה, אריה וטיראן, הייתה תמם מונשמת ומורדמת ולא נכחה בה. "הייתי בין חיים למוות. רק 21 ימים אחרי האסון, בישרו לי על מותם. לפני שמשה מת, הייתי אומרת שחצי מאיתנו מעל פני האדמה והחצי השני של המשפחה מתחת לאדמה. אבל עכשיו הם גברו עלינו. היום אנחנו הולכים לחמישה קברים. זה טירוף", כואבת תמם. "המוות של משה החזיר אותי לתחושת האובדן הנוראית הזאת, לטראומה, לזיכרונות, לפחד. כאילו הפוסט-טראומה משתלטת עלייך שוב". יחד עם זאת, העידה תמם, כי היא משתדלת להמשיך לחיות. "זה לא קל. שום דבר כבר לא אותו דבר".
רק שנתיים וחצי אחרי שנפצעה אנושות, חזרה תמם לעבודתה במד"א. אלא שהצלקות הנפשיות שנותרו בה עד היום מונעות ממנה לחזור לזירות תופת מדממות. היום האחרון שבו יצאה לשטח היה באותו 3 באוגוסט ארור בשנת 2006. מאז שחזרה לעבודה, היא משמשת כמוקדנית או חובשת המעניקה מענה טלפוני לרפואת חרום. "אני לא חושבת שזה פחות קשה מלדבר עם מישהו. כאן את יותר חסרת אונים, כי בשטח את מטפלת גם אם מישהו צועק וזועק. כשאני שומעת זעקה של מישהו שזקוק לעזרה, זה משפיע עליי מאוד", הסבירה תמם. "אם אני מתדרכת אימא שהתינוק שלה נחנק והוא מתחיל לבכות והיא נרגעת, אז גם לי יש איזושהי הקלה. תוך כדי זה שאני מדריכה איך לעשות החייאה, אני יכולה להתחיל לבכות. במיוחד אם ההחייאה לא מצליחה".
לצד השיקום הגופני, מנסה תמם לעבור את הדרך האינסופית עד לשיקומה הנפשי. חזרתה להתגורר בבית הוריה שבו גדלה והתבגרה, הוא עוד צעד גדול נוסף בדרך המייסרת שנגזרה עליה. "לפני שהתחלתי לשפץ את הבית, עזרתי לאחי מוטי לארוז את כל מה שהיה בבית. מצאנו גם דברים של ההורים שלי. הרבה תמונות של המשפחה הגדולה והמאושרת", סיפרה בצער. "בתמונה אחת רואים את כל האחים מחופשים בפורים, בתמונה אחרת רואים את טיראן עושה שטויות עם אריה. מצאנו גם את ההזמנה של אריה לחתונה ואת ההזמנה של טיראן לבר מצווה שלו. חצי יום רק הסתכלנו על הזיכרונות שלנו וארזנו אותם בדמעות".
זה עשר שנים שהיא לא הייתה מסוגלת להתקרב לבניין, אך פתאום, משהו בה רוצה להיות שם. "משהו בי רוצה את המשפחה שלי בחזרה. ושם, בבית הזה, נמצאת הנשמה של המשפחה שלי. עכשיו, כל מי שנשאר מהמשפחה, מחכה כבר לשבת הראשונה שאני אעשה בבית של אימא", סיפרה באופטימיות, אך הוסיפה כי "החרדות ממשיכות להתגנב".
