לא רק ספרים: הישיבה של מיכי מרק בעתניאל הייתה הזדמנות לחשיבה אחרת

אי שם מעבר להרי החושך שוכן יישוב קטן ושמו עתניאל. עד היום אני לא יודע איך הגעתי לחור הזה, נער בורגני בן 18 מרמת גן שמעולם לא חשב על מה שמעבר לקו הירוק, ועד היום אני מודה לאלוהים שהעלה אותי על קו 440 הממוגן והמחניק של אגד ושלח אותי לשם.

את מידת הניתוק שלי מאקטואליה הבנתי רק אחרי כמה חודשים בישיבת ההסדר בעתניאל, שבה למדתי במשך כשש שנים. מלחישה פה ושיחה עמומה שם, גיליתי שכשנתיים לפני שהגעתי לישיבה חדרו אליה מחבלים ורצחו ארבעה מתלמידיה. כמה שנים לאחר מכן, בתקופה שבה ביליתי את ימי בבית המדרש הנראה למרחוק, נרצח בנו של אחד מרבני הישיבה, הרב נריה מנצור.

ביום שישי התווסף לרשימה הארוכה של חללי דרום הר חברון מיכאל (מיכי) מרק, גיסו של ראש הישיבה, הרב בני קלמנזון, ומי שניהל את הישיבה בעבר בזמן הפיגוע הקטלני ההוא. שעות ספורות לאחר מותו של מיכי, התברר לי שהוא שיתף סטטוס שרשמתי בפייסבוק בעקבות הפיגוע שבו נרצחה הלל יפה אריאל – פוסט שבו אני מתאר את המקום המיוחד שבו למדתי, ושהצמיח אנשים רבים וטובים, וביניהם ח"כ יהודה גליק (הליכוד).

לא תמיד הייתי כל כך טוב ב"ניים דרופינג" של משפחת השכול, ובכלל, לא תמיד התעניינתי במה שקורה מחוץ לעולם שלי. בשנה הראשונה שלי בעתניאל, עת התנתקה ישראל מגוש קטיף, אני ביליתי בקורס הדרכת טיולים בירושלים – אחת התקופות הטובות בחיי. גורלם של אלפי המגורשים לא עניין אותי כהוא זה, אלא רק כחוויה סוציו-אנתרופולוגית.

למעשה, לא עניין אותי שום דבר שקורא מעבר לכותלי הישיבה. עבור מרבית אזרחי ישראל, דרום הר חברון ועתניאל הם שמות עלומים של חבלי ארץ נידחים. בשבילי – ילד בורגני מאזור המרכז שהחליט על סמך אינטואיציה לא ברורה, שנכון יהיה לו לעבור ולהתגורר בקרוואן רעוע, ולבלות את ימיו באוצר שנקרא ישיבת ההסדר בעתניאל – היא הייתה אז מרכז העולם. את בועת השפלה החלפתי בבועה של תורת הקבלה והחסידות, בלימוד גמרא ומשנה, בקריאת שיריה של זלדה ובעיון בכתבי שפינוזה וניטשה.

עוצמתה של הבועה הייתה כה חזקה משום שישיבת ההסדר בעתניאל, שאותה ניהל מיכי ז"ל, היא לא מקום רגיל. היא לא מרכז של מתנחלים עטורי זקן, דובון ועוזי, צמאי אדמה ודם, כפי שמנסים לצייר אותם – וגם לא מקום של יהדות שקפאה על שמריה ואיבדה את הזיקה למציאות. הישיבה שבה למדתי הייתה אוונגרד רוחני, תרבותי ודתי שלא פגשתי כמותו גם באוניברסיטה העברית, שבה למדתי מאוחר יותר. אוונגרד שבו השתלבה דבקות מיסטית אותנטית עם סקרנות אינטלקטואלית חסרת גבולות. על הכפירה בעיקר למדנו בעתניאל בשבוע הראשון, ומשם התחלנו לבנות אמונה עדינה ורגישה, מורכבת ועמוקה, באלוהים, בחיים ובבני האדם.

בסופו של דבר, הוכנעתי על ידי האקטואליה. התחלתי לעבוד ככתב חדשות בדיוק כשהחל גל הטרור האחרון, ומאז יצא לי לפקוד את בתי החולים ובתי העלמין של ירושלים עשרות פעמים. למרות מה שחושבים על אנשי תקשורת, המגע הבלתי אמצעי שלהם עם המוות, הדם ובני המשפחה, לא שוחק אותם אלא דווקא גורם לדימום פנימי בלתי פוסק, מהלב למקלדת. אבל גם עבורי, שהורגלתי כבר בשקיות השחורות, בכתמי הדם על בגדי הרופאים המבשרים למשפחה על מות בנם ובעשרות הסיפורים הייחודיים שמרסקים את הלב, השבוע הזה היה אחר. רק אתמול ישבתי בבית החולים והצמדתי מיקרופון לפיה הרועד של רינה אריאל, אמה של הלל, והיום בצהריים שמעתי על מותו של מיכי.

בישראל התעוררה בשנה האחרונה שוב מלחמת השמאל והימין. אני לא מאמין בה, ולא מאמין שהשיח הנוכחי יוביל לפתרון. אני לא מצביע בבחירות באופן סדרתי ולא נותן אמון רב בפוליטיקאים. שוב ושוב מתבצרים מתנחלים ושמאלנים, "בוגדים" ו"כובשים" משני עברי המתרס, עם אותן "מילים ממאירות" כלשונו של יהודה עמיחי, אותה אווירה מורעלת ואותו זיהום לשון.

אני כן נותן אמון בבני אדם ובמורכבות שלהם, ולכן חשובה לי כתיבת שורות אלו, בשעה רותחת זו. כשאני מסתכל היום על בועת עתניאל שחייתי בה אז, אני מבין עד כמה חשוב שכמה שיותר אנשים יכירו אותה. כמה חשוב שנבין שהצד השני הוא תמיד מורכב יותר ממה שאנחנו חושבים. כשם שבתל אביב לא חיים רק בורגנים בוהמיינים מנותקים, כך בגבעות הטרשים של דרום הר חברון, בין יטא לדהריה וסמוע, ניתן למצוא קבוצת צעירים יהודים תמימים להפליא וחכמים להחריד, שמחפשים, כמו אחיהם בכל העולם, את הדרך הנכונה ללכת בה. הישיבה שניהל מיכי מרק לא הייתה רק קירות ומדפי ספרים, אלא הזדמנות לחשיבה אחרת ולתפיסת מציאות שונה.

למוות אין מסר. המוות הוא נקודה עיוורת, כתם שחור בתוך מחול החיים. מותו של מיכי יישכח על ידי מרבית הישראלים בימים הקרובים. מה שאני מקווה שיישאר, הוא גם מה שמיכי ייצג במידה רבה, מה שח"כ יהודה גליק מייצג בעיניי ומה שעתניאל מייצגת – אפשרות לתפיסת עולם תלת ממדית וליהדות רב גונית. אפשרות להכיר באמת אחד את השני, ולא רק לקטלג.

אולי הגיע הזמן לעצור את הפגיעה בקורבן המרכזי של הטרור: החברה הישראלית. להפסיק לתת לטרור להפוך אותנו לאנשים כעוסים וצודקים. לא להיכנע לאווירת הפחד והמצוקה שהוא מנסה להשליט. להמשיך ולדבר, לחקור וללמוד, להאמין זה בזה, להיות סקרנים זה כלפי זה, להמשיך ולנסות למצוא לשון משותפת. אולי נופתע לגלות, שהמרחק בין הבורגנות התל-אביבית לתנועת ההתיישבות אינו כה גדול. אולי נגלה שישנה באמת אפשרות אמיתית לשלום.