קיץ 1976, בדיוק לפני 40 שנה. אלון ונילי בן-דור היו זוג צעיר שציפה לקיץ מרגש במיוחד. הוא היה מכוכבי הפועל באר שבע שזכתה אז באליפות השנייה בתולדותיה, וחבר משלחת הכדורגל הישראלית שהעפילה לאולימפיאדת מונטריאול. היא הייתה בתו של מנהל הכור הגרעיני בדימונה, שנסעה לבקר את אחותה המתגוררת בפריז אחרי פרידה ארוכה. אך שניהם לא ידעו שאותו קיץ עתיד להיחרת בתודעה הישראלית, ולטלטל את חייהם.
אלון, בלם נבחרת הפועל באר שבע בעבר, ורכז תחום הכדורגל במכללת וינגייט בהווה, היה רק בן 23 כשחגג את האליפות השנייה ברציפות עם קבוצתו בעונת 75/76. שנתיים קודם לכן, יממה לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, זומן לנבחרת ישראל. למרות שהיה שחקן בכיר, אלון לא קיבל הנחות ונופה מהסגל כיוון שלא הצליח להשתחרר לאימוני הקבוצה. "אני זוכר שבאחד מימי הלחימה בתעלת סואץ טיפלנו בטנק שנתקע בשטח, ומיג מצרי התחיל לצלול לכיווננו. פתאום מצאתי את עצמי עומד ויורה צרורות בעוזי לכיוון המיג". באישור המח"ט, שהיה אוהד מושבע של הפועל באר שבע, הצליח לצאת בסופי שבוע למשחקים של הקבוצה ושותף בלי שהתאמן כלל. באחד המשחקים נפצע, ולא ירד יותר לתעלה.
לקראת הקמפיין הקדם-אולימפי של 1976, המאמן דוביד שווייצר זימן את אלון לסגל, אלא שאז הוא היה סטודנט במכללה לחינוך גופני בבאר שבע. לאחר שבמכללה סרבו לשחררו לאימונים בתקופת הבחינות, פנה שווייצר לשר החינוך והתרבות דאז אהרון ידלין. כמה ימים לאחר מכן היה אלון על מטוס עם הנבחרת למחנה האימונים בלונדון.
בן דור, 64, נולד בקיבוץ דורות, ומשם גם שם משפחתו המעוברת. בגיל 5 עברו הוריו לבאר שבע עקב עבודתו של אביו במפעלי ים המלח. את אמו, שהייתה צלמת מפורסמת, הכירו כל אנשי העיר, כולל נילי טוליפמן הקטנה שלימים תהפוך לכלתה.
נילי גדלה בראשון לציון, עד שב-1967 החליטה משפחתה לעקור לבאר שבע בעקבות התפקיד הבכיר שקיבל אביה - מנהל הכור הגרעיני בדימונה. כמה שנים אחר כך, ראתה את אלון בדיסקוטק באחד מימי החופש הגדול שלפני כיתה י"ב, ונדלקה עליו. יום אחד הוא הגיע לבקר אותה במקיף ג' - ומאז הם ביחד.
ב-27 ביוני 1976 סיים אלון משחק אימון של הנבחרת מול מכבי לונדון, קבוצת תחתית מהליגות החובבניות באנגליה. "ניצחנו 7:1, עלינו לאוטובוס ואז הנהג סיפר ששמע ברדיו על מטוס צרפתי שיצא מישראל ונחטף באתונה. ידעתי שנילי טסה באותו יום לאחותה בפריז בטיסה ישירה, אז לא דאגתי". אך אלון לא ידע שאחד הדיילים הודיע לנילי שהטיסה תתעכב בכמה שעות, והיא יכולה לעבור לטיסה 139 של אייר פראנס שיוצאת מיד. נילי, שלא רצתה להתעכב, הסכימה.
המטוס נחת כמתוכנן לעצירת ביניים והעלאת נוסעים באתונה. מספר דקות לאחר ההמראה, שמעה נילי צעקות מקדמת המטוס. ממקום מושבה הבחינה כי הנוסעים מתחילים לעבור לאחור כשידיהם מורמות באוויר ושני גברים דוחקים בהם אל פאתי המטוס. היו אלה שני המחבלים הגרמנים. "ניסינו לעכל מה קורה. הם צעקו לנו לשכב על הרצפה בין המושבים. צבטתי את עצמי חזק כדי להאמין שאני באמת שם. חשבתי על זה שאף אחד במשפחה שלי לא באמת יודע שאני על המטוס הזה כי החלפתי טיסה ברגע האחרון". את רצף המחשבות קטעה הודעת החוטפים. הם הודיעו בכריזה שחטפו את המטוס הצרפתי עם הנוסעים הישראלים כנקמה על כך שצרפת עזרה לישראל להקים כור גרעיני.
בעקבות הודעתם, נילי הרגישה שהסוף מתקרב. החוטפים עוד לא ידעו זאת, אך אביה, יוסף טוליפמן, היה עד לפני שלוש שנים מנהל הכור הגרעיני בדימונה וממקימיו. המחשבה שאחד מהם יגלה בדרכון את שם נעוריה, ויבין את הקרבה המשפחתית שלה אל בכירי הכור הישראלי - גרמה לה לבעתה. אם החוטפים יעשו את הקישור ויבינו איזה קלף מיקוח נמצא בידיהם - לא רק חייה וחיי שאר הנוסעים יהיו בסכנה ממשית, אלא ביטחון המדינה כולה.
באותו זמן התקבלה במשרד הביטחון רשימת נוסעי המטוס. שמה של טוליפמן הדליק את כל נורות האזהרה האפשריות בקרב הפקידים. פרסום שמות הנחטפים נעצר לאלתר ונאסר לדיווח בתקשורת. מצב שהיה חמור דיו, הפך לפתע חמור אף יותר.
בתוך ההמולה הבחינה נילי באחד הנוסעים לועס במהירות חתיכת נייר. זו הייתה תעודת נווט, והנוסע היה טייס חיל האוויר במילואים שמיהר להשמיד את שרידיה ולתחוב את השאריות לתוך פחית שתייה. היא סיפרה לו מי זה אבא שלה, והשביע אותה שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהיא מספרת על כך.
בינתיים, ישב אלון באוטובוס הנבחרת בלונדון, כשהידיעה על המטוס החטוף עוד מהדהדת בראשו. רק כשהגיע לחדר המלון ומצא הודעה להתקשר בדחיפות לנציג המועצה לשיווק פרי הדר בלונדון, הבין שיש לו סיבה אמיתית להילחץ. באותם ימים היה יוסף טוליפמן יו"ר המועצה. כשאלון התקשר לנציג המקומי, גילה שנילי נמצאת על המטוס החטוף, ושצו איסור פרסום הוטל על שמות החטופים. "במחשבה ראשונה, היה לי ברור שאני צריך לתפוס מטוס ראשון חזרה לארץ. אבל אחרי שדיברתי עם יוסף הבנתי שאין מה לעשות מלבד לחכות. לא היו הרבה ברירות. אשתי הייתה חטופה ואני הייתי בלונדון במחנה אימון של הנבחרת. במידה מסוימת זה היה המזל שלי, הייתי עסוק וזו הייתה הדרך הכי טובה לשחרר את הלחץ הגדול בו הייתי. לא היה לי תיאבון, לא אכלתי, אבל המשכתי להתאמן".
באותן שעות חשבה נילי על הסוף הנורא מכל: "היה לי ברור שאני כבר לא חוזרת. חיכיתי שהם יתחילו להרוג אותנו. עבר לי בראש מי יקרה לאלון אחרי שאמות וכמה זמן הוא יתאבל עלי". מספר יוצאי צבא דיברו ביניהם על האפשרות שינסו להתנפל על החוטפים ולהכניעם, אך היא ישבה משותקת מפחד וראתה כיצד המטוס נוחת על מסלול בשדה תעופה לא מוכר. החוטפים הודיעו שהם נוחתים בבנגאזי שבלוב. צוותים מקומיים העלו מזון ותדלקו את המטוס. מועמר קדאפי, שליט לוב באותה תקופה, לא התיר למטוס להישאר בתחומי מדינתו ולאחר שצייד את המחבלים, הורה להם להמריא ולהסתלק. אז קיבל הטייס הצרפתי הוראה לכוון את המטוס דרום-מזרחה לכיוון שדה התעופה של אנטבה באוגנדה.
על מסלול הנחיתה המתין צבא ענק של עיתונאים זרים ומקומיים יחד עם אידי אמין, הרודן האכזרי של אוגנדה. מספר שנים קודם לכן עוד היה ידיד קרוב של ישראל, עבר קורס צניחה והתאמן עם מפקדים ישראלים. אך לאחר מלחמת יום הכיפורים ניתק את הקשרים, כמו רוב מנהיגי מדינות אפריקה, והפך לתומך מובהק של המאבק הפלשתיני.
עבור אמין, הייתה זו הזדמנות נדירה לקבל מעט תשומת לב מהתקשורת העולמית, ועל הדרך לזכות בדיבידנדים ממדינות ערב. אך ברגעי האימה עברו לנילי סרטים אחרים בראש: היא נזכרה בדוקומנטרי שראתה על אמין, בו תואר כעריץ צמא דם שמשליך את אויביו לתנינים. "כשנחתנו באנטבה התחיל מסע של הטעייה מצד המחבלים. הם סיפרו לנוסעים כי הסיפור נגמר, ושישחררו אותנו ברגע שנרד מהמטוס. אבל אמרתי לעצמי שאין לנו סיכוי לצאת מכאן ושעדיף היה לנו להישאר בלוב מאשר עם אידי אמין אוכל האדם הזה".
כמה שעות אחרי הנחיתה, הובלו בני הערובה לטרמינל נטוש ומעופש, דרכוניהם נלקחו והחטופים היהודים הופרדו משאר הנוסעים. המשבר הנפשי התעצם למחרת, כאשר החטופים שחררו רק את הנשים והילדים הזרים, שהועלו על מטוס בחזרה לפריז. "המחבלים לקחו שני גברים צרפתים לחקירה. אחד מהם היה צלם ומצאו אצלו תמונות של טנקים סורים ברמת הגולן. הם היו בטוחים שמדובר במרגל. כל כמה שעות איימו שתיכף מתחילים להוציא נוסעים להורג".
אל"מ ברוך (בורקה) בר-לב שרת כנספח צה"ל באוגנדה כמה שנים קודם לכן. הוא ואמין היו בקשרי ידידות ובר-לב נקרא לנסות ולתווך בין הגורמים, אך בלא הצלחה. אמין לא שיתף פעולה וגיבה לחלוטין את דרישות החוטפים לשחרר מחבלים הכלואים בישראל. "הסוף של כולנו היה נראה מאוד קרוב", מספרת נילי. "באותם רגעים היה לי הכי קשה לחשוב על אבא שלי. הוא איבד את אבא שלו, סבא שלי, שנרצח על ידי הפדאיון בפרדס בראשון לציון כשאבא שלי היה בן 16. לא האמנתי איך הוא הולך לעבור את זה שוב רק הפעם עם הבת שלו".
במהלך השבוע בו היו חטופים, ניסתה נילי להסיח את דעתה והעבירה את הזמן בהפעלת הילדים שהיו בטיסה. אך את השגרה המדומה הפר מקרה אחד שזכור לנילי במיוחד. "אחת הנשים המבוגרות שהיו על הטיסה, דורה בלוך, נחנקה מעצם של עוף. היא הובהלה לבית החולים בקמפלה, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה נראתה בחיים". בדיעבד, התברר שלאחר שחרור בני הערובה, הורה אמין לרצוח את בלוך כמעשה נקמה.
במוצאי שבת, ה-4 ביולי 1976, ישנה נילי על רצפת חדר הנוסעים וחיפשה דרכים להתקרר בחום הכבד. את שנתה הפר קול שריקות הכדורים שנורו מחוץ לטרמינל: "קמתי ורצתי לכיוון השירותים. נשכבתי על הרצפה ואחד הדיילים שהגיע בריצה ניסה לשכב מתחתיי מרוב פחד. החיילים האוגנדים התחילו לירות בלי הכרה, לא הבנו מה קורה. חשבנו שיורים עלינו עד שאחרי כמה דקות שנראו כנצח, נכנס חייל תימני קטן עם כובע לבן ואמר: 'חבר'ה תירגעו, זה צה"ל, באנו לשחרר אתכם. תכף ניתן לכם הנחיות מה אנחנו עושים'. אני זוכרת שהייתי רק בבגדים תחתונים, לקחתי שמיכה לכסות את עצמי ורצתי באטרף אחרי החיילים שהובילו אותנו להרקולסים. היריות המשיכו סביבנו בלי סוף, אבל רצנו בלי להסתכל לאחור".
באותו לילה בין שבת לראשון שרר שרב כבד גם בלונדון. אלון, כמו יתר חבריו לנבחרת, התקשה להירדם. הוא ישב על אחת האדניות בחצר המלון עד שאחד השחקנים הודיע בקול שצה"ל פעל לשחרור בני הערובה באנטבה. רק כמה שעות קודם לכן, התקשרה אחותה של נילי המתגוררת בפריז לאביהן, וסיפרה לו על דיווחי הטלוויזיה הצרפתית אודות עשן המיתמר מהטרמינל באנטבה. טוליפמן האב, שהיה בקשר רציף עם ידידו הוותיק יצחק רבין, אישר את קיום הפעולה אך טרם ידע מה היו תוצאותיה. גם אלון ניסה להשיג את חמו כדי להבין מה מצב החטופים. כשהצליח להתקשר לארץ, נודע לו שהנוסעים שוחררו והם בדרכם לישראל.
את המולת השמחה וההתרגשות על מטוס ההרקולס עמוס הנוסעים המשוחררים, הפרה קריאה מתא הטייס: "מי זו נילי טוליפמן?", נשמע קול בכרוז. נילי מיד הבינה שאביה הפעיל את כל הקשרים האפשריים כדי לדעת אם היא עדיין בחיים. בינתיים, הצוות חילק בין המשוחררים עגבניות כדי שלא יתייבשו ויאבדו הכרה לאחר הלחץ והמתח הרבים בהם היו שרויים באותם ימים ארוכים. החיילים גם כיסו את נילי, הלבושה למחצה, בשמיכה נגד כוויות קור. אל המטוס הועלו גם גופות בני הערובה שנהרגו במהלך המבצע וגופתו של מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, שנהרג בשדה התעופה באנטבה עוד לפני תחילת המבצע.
במקביל לחילוץ שהוכתר כהצלחה, סיימה נבחרת הכדורגל של ישראל את הכנותיה בלונדון והתכוננה להמריא למחנה נוסף בקליבלנד, לפני ההמראה לאולימפיאדת מונטריאול. המאמן שווייצר הימר בגדול כשהחליט לשלוח לוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים את הרשימה הסופית של השחקנים, כולל אלון בן-דור, מבלי שיכול היה לדעת כיצד יסתיים המבצע. "שווייצר אמר לי 'אתה לא יכול לברוח לי ולהישאר בארץ. אתן לך חופשה של שלושה ימים כדי שתסע ותחזור או שיביאו לך את נילי לארה"ב'. אבל לא חשבתי שזה אפשרי אחרי כל מה שהיא עברה והחלטתי לטוס לארץ. היה לא פשוט להשיג כרטיס טיסה בתקופת הקיץ העמוסה אבל אבא של נילי דאג לכך שאני אגיע לארץ, גם אם אצטרך לשבת בתא הטייס".
בן-דור נחת בישראל בשעות הערב, מספר שעות אחרי שנילי הגיעה לישראל. הוא נסע מיד לבית הוריה ברמת אביב, שהוצף בפרחים ואורחים שהגיעו לפגוש את הניצולה. "אני זוכרת שעד שאלון הגיע שמרתי על איפוק, הייתי בסוג של מתח. רק כשהוא נכנס לבית וראיתי אותו פרצתי בבכי והרשתי לעצמי להתפרק". אלון, שידוע כאדם השומר על קור רוחו, התרגש מאוד, אך גם הפגישה המחודשת לא הביאה אותו לדמעות. "הוא חיבק ונישק, אבל בוודאי לא בכה, הוא גדל בבית יקי. אני זוכרת שאבא שלי התרגש מאוד כשראה אותו ונישק אותו זה מחזה נדיר במשפחה".
ב-17 ביולי, פחות משבועיים אחרי ששוחררה, צפתה נילי בבעלה צועד באצטדיון האולימפי במונטריאול יחד עם חבריו למשלחת הכדורגל הישראלית. הוא, למרות קור הרוח הידוע, זוכר את הרגע הזה כאחד המרגשים בחייו. "אף פעם לא הייתי מהמתרגשים הגדולים, אבל באותו רגע עברה בי בכל הגוף צמרמורת שלא הרגשתי בחיים. נכנסו למסלול והרגליים שלי פשוט רעדו. זה היה כזה כבוד, כאילו אנחנו אותה יחידה שחזרה עכשיו מהפעולה באנטבה ועושה סיבוב הקפה באצטדיון. הייתה שאגה אדירה כשהכריזו על הנבחרת שלנו, כל הקהל מחא לנו כפיים בטירוף וקרא 'ישראל ישראל'. הסיפור של אנטבה טלטל את כל העולם ואנחנו היינו הגיבורים".