(בווידאו: השריפות הגדולות שכבר פקדו אותנו, והקיץ עוד בחיתוליו)
בראשית החורף בשנה שעברה נצפו ברחבי הארץ למעלה מעשר שריפות כתוצאה מברקים. זהו נתון מדהים שנזק רב בצידו, שכן השריפות הללו כילו שטח של למעלה מחמישים אלף דונם. לשם השוואה, בין 1998 ו-2008 נמנו בסך הכל שמונה שריפות שנגרמו מברקים. הנתון הזה נותר בגדר חריג מפתיע, אבל קיים חשש שמדובר בחלק משרשרת של שינויים אקלימיים שאת השפעתם עוד נרגיש בשנים הבאות, ואולי אפילו כבר בקיץ הזה. כך למשל, מתחילת העונה החמה, באפריל 2016, נרשם זינוק משמעותי של כ-4,000 שריפות לעומת השנה שעברה, רבות מהן היו גדולות דיו כדי לחייב הזנקה של מטוסי כיבוי.
החדשות הטובות הן שלאנשי השירות המטאורולוגי אין תחזיות אפוקליפטיות. למרות ההתחממות הגלובלית ועליית הטמפרטורות, אין תרחישים מבשרי אימה בכל הקשור לשריפות. החדשות הרעות? הסיבה היא שאין ממש יכולת חיזוי בתחום זה.
שריפות אינן נוצרות מאליהן. נדירים הם המקרים בהם טמפרטורות גבוהות הן הסיבה הישירה לשריפה.רק בתנאים מסוימים, למשל כשמעורב שטח המכוסה באדמה עשירה בחומרים אורגנים העונה לשם כבול, יכולה להתחולל שריפה ללא התערבות אדם או מכת ברק. גם האגדה אודות הזכוכית שנשארה בשטח קוצי יבש אינה נכונה וקרוב לוודאי לא תוביל לשריפה. ברוב המקרים הזכוכית תעכיר הרבה לפני שקרני השמש יצליחו לחדור דרכה.
ד"ר שי לוי מאוניברסיטת חיפה ומכללת עמק יזרעאל, מרצה ומומחה לממשק שריפות ומניעתן, ביצע בין 1998 ל-2008 מחקר בו סקר את מקור השריפות. להפתעתו, הרוב המכריע - 10,628 - החלו מסיבה לא ידועה, אך עדיין מיחסים אותן לגורם אנושי. מבין הגורמים הידועים לנו, בשנים אלה, מרבית השריפות 3,954 - התרחשו כתוצאה מהצתה מכוונת. המטיילים אחראיים על 1,289 שריפות ואילו הצבא, על אימוניו השונים, גרם ל-226 שריפות.
אז אם אנחנו אחראיים על השריפות ברחבי הארץ, מדוע אנחנו ממהרים להאשים תמיד את מזג האוויר? האקלים מהווה זרז - וזהו תפקיד שאין לזלזל בו. המפגש בין רשלנות אנושית לתנאים סביבתיים שהוחמרו על ידי מזג האוויר יכול בהחלט להוליד שריפת ענק. "שנת בצורת למשל מייבשת את הצמחייה ובשילוב עם משטר רוחות חזקות ולחות נמוכה, התפשטות האש הופכת להיות גבוהה מהרגיל ויכולת הכיבוי יורדת בצורה משמעותית", אומר לוי וחוזה שחורות. לדבריו, "אירועי מזג אוויר קיצוניים יגרמו לכך שאם לא ניערך בהתאם, שירותי החירום יצטרכו להיות מוכנים לתרחישים שאנחנו עדיין לא מכירים". הוא עוצר רגע את שטף דבריו ומוסיף: "אולי באסון השריפה בכרמל יצא לנו להכיר אירוע בסדר גודל כזה".
האדם התמודד עם שריפות מעשי ידיו עוד משחר האנושות, עוד מהימים הראשונים של גילוי האש. לכן, את הגורם האנושי יהיה קשה לנטרל. להיפך, חורץ לוי: ככל שתגדל האוכלוסייה, ירבו מקרי השריפות. "אומנם מודעות, הסברה ואכיפה יכולים לעשות עבודה טובה, אבל לא די בהם ויש צורך בהיערכות מיוחדת". בהתייחסו לסופות הברקים, הוא מזהיר כי "מחקרים בעולם מצביעים על עליה במספר סופות הברקים וצריך להיערך לנושא זה בכובד ראש".
אל מול התחזיות הקשות של לוי, בשירות המטאורולוגי זהירים יותר. אחראי תחום השריפות בשירות, יפתח זיו, אגרו-מטאורולוג במקצועו, מסביר שלאחרונה החלו להנהיג בשירות מדידה חדשה על פי מודל אמריקאי, במטרה ליצור מערכת התראה להיתכנות שריפות. המודל מנסה לחזות מה תכולת הלחות של חומר הבערה וממנה להקיש את רמת הסכנה. מדובר במדד יומי המורכב מרוח, טמפרטורה, לחות ועננות שיוצרים אינדקס נתונים. למרות שהמודל רץ כבר שבע שנים, עדיין מוקדם לדבר על מגמות. "כל שנה התנהגה אחרת", מסביר זיו, אך מציין כי בשנתיים האחרונות נצפו ערכי אינדקס גבוהים המלמדים על היתכנות לשריפות. גם יוני האחרון, לדבריו, יבש מהרגיל, ויבש משש התקופות המקבילות שקדמו לו. "ועדיין, עוד מוקדם ללמוד על מגמות בארץ".
ומה לגבי ברקים? זיו סקפטי. לדבריו, שריפות ברקים הן הגורם הטבעי הראשון במעלה לשריפות ברחבי העולם, אבל עדיין מוקדם לקבוע שאנחנו בפתחה של תקופה כזו. בישראל, הוא מסביר, סופות ברקים מלוות בגשם ולכן גם אם ניצתת אש, השטח הרטוב והגשם שמלווה אותה לא יתנו לה להתלקח. ברחבי העולם ישנם מקומות בהם סופות ברקים מתחוללים ללא גשם, ואז מתרחשות שריפות. "לפני שנה הבשילו התנאים לכך", הוא מסביר. "לא היתה לחות באוויר ונותרו ענני סערה בלי גשם שגרמו לסופת ברקים".
לדברי זיו הסכנה האמיתית היא מרוחות גבוהות ולחות נמוכה כזרז להתלקחות מהירה של אש, ולא פרמטרים אחרים: "דווקא הטמפרטורה פחות משפיעה מרוח ולחות. אנחנו פחות מסכלים עליהם בשינויי אקלים ולא ברור האם צפוי שינוי. אבל זה בעיקר לא ידוע".
ובין אם בעשורים הקרובים אנו צפויים לתחזיות אפוקליפטיות ובין אם לאו, מי שצפוי לעמוד מנגד בקו האש, תרתי משמע, אלו הם כוחות כבאות והצלה. טפסר חזי לוי, מפקד תחנה אזורית זבולון, מדבר מחוויותיו בשטח. לדבריו לא רק הנתונים מלמדים על עליה במספר השריפות השנה, אלא גם ניסיונו: "בשנים האחרונות יש שינויים דרסטיים ברצף ימי הקיצון, בהם הטמפרטורות עולות, אחוזי הלחות נמוכים ונושבות רוחות מזרחיות ערות. הצירוף הזה הוא קטלני". הוא מספר שבעבר ידענו לא מעט ימי קיצון שהיו נשברים, והיום אנחנו עדים למופעים של שלושה-ארבעה ימים רצופים, מה ש"גורם לצמחיה להיות יבשה כבר מסוף חודש מרץ, והמצב הולך ומחמיר. מה שנותר הוא שהאדם יעשה טעות קטנה".
אם המצב ימשיך ככה, הוא מהרהר, נצטרך להתארגן מחדש עם מערכות מתקדמות. "כדור הארץ מכתיב את מזג האוויר, אבל אנחנו יכולים לגלות מוקדם את השריפה ולנצח אותה", טוען לוי. הוא מתאר מערכות מתקדמות לחישה מרחוק, מגדלי תצפית ושימוש בלוויינים. "כאן רק כשיש שריפה קיומית משתמשים בלוויין, במדינות אחרות, ספרד, איטליה ופורטוגל לדוגמא, הלוויין נמצא בשימוש יום-יומי למטרות אלה".
כבר עשורים ארוכים שהוא עובד לצד הלהבות, לאחר שהשתחרר מהצבא וביקש להתנדב לצד הכבאים ("ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול"). טבילת האש שלו התרחשה בשריפה בכרמל בסוף שנות ה-80, ולשיטתו יש שתי אסכולות שקובעות את היחס לשריפה: האחת משלימה עם קיומן של השריפות - הרי הן קיימות מאז גילה האדם את האש - ויש לה צדדים חיוביים.
כך, למשל, ללא שריפות, אורן ירושלים לא יתרבה. האצטרובל מפיץ את זרעיו בטמפרטורה של שישים מעלות צלזיוס ומעלה. אלמלא האש, האורן בסכנת הכחדה. מנגד, הוא אומר, אפשר לשתול עצים דליקים פחות, אלה ארץ ישראלית ואלון, בעלי ענפים לחים, שלא נדלקים בקלות. ונוסף על אלו ליצור קווי חיץ, תשתיות מים, מגדלי תצפית, להרחיק את העצים אחד מהשני, ליצור שבילי אש, שניתן יהיה להגיע בקלות לכל אתר - "הכל במטרה להגיע לשריפות כשהן עוד קטנות".
כל שריפה, כך טוענים לא מעט אנשים, ניתן לכבות בכוס מים אם רק תופסים אותה בזמן. לוי מוסיף ואומר שפעילות הסברה רחבה וחינוך נכון ימנעו גם את השריפה הקטנה. הוא מתאר חזון לפיו בכניסה ליערות מוצבים רמזורים, כדוגמת מודל האירופי: צבע לבן מהווה שגרה וניתן להיכנס ליער ולהבעיר אש במקומות המותרים; כתום זה יום חם - הכניסה מותרת, אבל לא האש; וכשהרמזור אדום, חל איסור על הכניסה ליער. "ככה מחנכים דור שלם" הוא מאמין. "זה שינוי תרבותי".
"הטבע יחדש את עצמו, ואלמלא נגרם נזק לרכוש, או קיימת סכנה לבני אדם מנפילת עצים, אז לא נותר לנו דבר לעשות, צריך לתת לטבע להתחדש"., מבקש לסכם ד"ר שי לוי. שטח בעל צמחיה עשבונית יתאושש תוך פרק זמן קצר, ומקץ שנה כמעט ולא יהיה ניתן להרגיש שהתחוללה בו שרפה, אבל אם מדובר ביערות, אז השיקום ארוך הרבה יותר. לאורן, למשל, נדרשות כ-40 שנה להתחדש, וליער אלונים לפחות 60 שנה. כל שריפה אמנם מצמצמת את השטח המועד לפורענות, אבל גם מרחיקה בעוד כמה עשורים את יום השיקום, את הפעם הבאה בה נוכל לטייל תחת צל נעים.
