מאז פרסום תוצאות משאל העם בבריטניה נוצר הרושם שמעצבי דעת הקהל, מומחים פוליטיים ואנליסטים הוכו בתדהמה. כדי להתגבר על הכשל המהדהד שלהם לחזות את התהליכים שהיו גלויים לכל, החלו הנ"ל להפחיד, לנבא אפוקליפסה, קריסת אירופה, קריסת הכלכלה העולמית ומיני גוזמאות המבזות אותם. אירופה ה"קשישה" עברה אירועים טרגיים בהרבה מפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, והיא יכלה להם. גם הפעם זה יקרה. אירופה תשרוד, על אפם וחמתם של פרשנים ומומחים מטעם עצמם.
ללא הבנת התרבות הבריטית, בלתי אפשרי להבין את מהלכה הנוכחי. התרבות הפוליטית הבריטית מבוססת על הליברליזם ודמוקרטיה. יימצאו חולקים על קביעה זו אך אין בכוחם למחוק עובדה זו. מזה שלושה עשורים ויותר בריטניה הזהירה את איחוד האירופי המנוהל על ידי בירוקרטים שמעולם לא עמדו לבחירה אלא מונו או התמנו, במיוחד אלה היושבים לבטח בבריסל, שברכו של האיחוד אינה הרצויה והיא מנוגדת לכל מה שידע ההיסטוריה הדמוקרטית של אירופה המערבית.
ראוי לזכור את האזהרות של ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, אשר הזהירה שהמעבר למטבע אחיד, היורו, יגמר בפיאסקו. תאצ'ר אף הזהירה שריכוזיותה של הנהגת האיחוד תוביל לתוצאות קטסטרופליות משום שמדינות רבות באיחוד לא תקבלנה תכתיבים. היו שגידפו את תאצ'ר ואף השמיצו אותה קשות, אך בפרספקטיבה של זמן, מתברר שהיא צדקה מאוד. יותר ויותר מדיניות שהתקבלו לאיחוד הבינו במשך הזמן שהן עומדות לבצע את מדיניותה של גרמניה וצרפת, המעצמות המובילות באיחוד. אי-שביעות הרצון מריכוזיות זו, במדינות רבות באיחוד, רבה מאוד. הכתיבים הכלכליים, המשפטיים, ואפילו התרבותיים, נקלטו במדינות האיחוד השונות כסוג של טוטליטריות.
הזיכרון הקולקטיבי קצר, אך ראוי לרענן אותו. המשבר הכלכלי האיום ביוון נוהל לא על ידי היוונים אלא על ידי אנגלה מרקל. למרות משאל העם ביוון שהונהג על ידי ראש ממשלת יוון, ציפראס, ובו רוב העם היווני אמר לא לדרישות, כפי שציפראס עצמו ביקש, הלחץ של גרמניה עשה את שלו ומנהיגי יוון קיבלו את התכתיב הגרמני. הצרה היא שיוון משועבדת עתה לאיחוד, קרי לגרמניה לשנים רבות.
זאת ועוד, מדינות רבות באירופה המזרחית, אירופה הקומוניסטית לשעבר, רחוקות שנות אור מהאתוס הדמוקרטי, וכל רצונן הוא כסף ועוד כסף ועוד כסף. מיליארדים רבים נשפכו אל קופותיהן של מדינות אלה לפרויקטים גרנדיוזיים, אך המיליארדים נעלמו ופרויקטים יוק. אזרחים רבים מאוד במדינות המערביות, גם בגרמניה, גם בצרפת, וודאי בבריטניה, שאלו את עצמם מדוע יש צורך לממן עמים ומדינות בלתי כשרים למנהל מערכות מסודרות, חוקיות, וליברליות? מדוע הבריטי יממן את הרומנים או את הבולגרים שאינם מוכנים לעבוד, מנהיגיהם מושחתים, וכל רצונם לקבל כסף ללא תמורה? כל מי שמכיר את מצב במדינות אלה, יודע שהזרמים האידיאולוגיים אנטי אירופה המערבית חזקים למדי. תוסיפו לכך את העובדה שמדינות האיחוד הייתה, ועודנה כיום גם, למחוק את הסממנים הלאומיים הייחודיים של העמים השונים, והרי לכם התשובה לגלי הקסנופוביה והשנאה כלפי כל מה שמזוהה עם המערב. מה שחיזק את התנגדות והסלידה מן המערב השולט באיחוד האירופי זו ההגירה המוסלמית. ראשי האיחוד כפו, הר כגיגית, על מדינות שונות, כולל מדינות מזרח אירופה, מכסות מהגרים. עבור העמים המזרח אירופיים, ראו למשל הונגריה, היה זה סדין אדום. סממני הפשיזם החלו מיד להופיע, ומנהיגים רבים ממדינות מזרח אירופה החלו להשמיע התנגדות רבתי. גרמניה וצרפת לא נבהלו ממש אלא עברו לשיטת האיומים: לא תקבלו מהגרים מוסלמים, לא תקבלו סיוע כספי, נחזיר את מהגרי העבודה שלכן. ה"מהפכה" דוכאה מיד על ידי מרקל וחבריה באיחוד.
ועוד סיבה מרכזית להתנערותה של בריטניה מהאיחוד. במשך כמה שנים טובות מתנהל רומן חצי גלוי, חצי סמוי, בין גרמניה לבין רוסיה. על אף כל האלימות האיומה של רוסיה בקרים, בגיאורגיה, באוקראינה, בים השחור, ובאזורים אחרים במזרח אירופה, ראשי האיחוד האירופי, במיוחד גרמניה, לא נמנעו מלנהל יחדים ידידותיים למדי עם הרודן הרוסי על אף מדיניותו האלימה והבלתי ליברלית. בצורה מוזרה למדי, נוצרה ברית אנטי אמריקאית ואנטי ברית נאט"ו בין רוסיה של פוטין לבין כמה ממנהיגי גרמניה, צרפת ועוד כמה מדינות במערב אירופה. בעיני הבריטים היה זה קו אדום, קו פרשת מים. קמרון הבין את הלך הרו בממלכה הבריטית, לכן הבטיח משאל עם כחלק ממשא הבחירות שלו. הוא ידע היטב מה מתרחש בקרב העם הבריטי, אם ניתן לקרוא לו כך. קמרון ניסה למתן את מנהיגי גרמניה וצרפת, ומאידך לאותת לעם הבריטי שיש אפשרות לשנות את המדיניות של האיחוד כלפי תופעות שליליות מאוד, רק אם בריטניה תמשיך להיות בפנים. העם, ברובו, לא קיבל זאת והצביע כפי שידוע לכל. לא הייתה כאן כל הפתעה ממשית.
עתידו של האיחוד האירופי לוט בערפל. ללא בריטניה יהיה קשה יותר, אך לא בלתי אפשרי. ניתן להעריך בסבירות גבוהה ביותר שלמרות הבעיות המבניות של האיחוד, אירופה תמשיך להתקיים ולהיות יבשת מובילה, למרות תחזיותיהם הקודרות של עיתונאים או פרשנים למיניהם.
פרופ' צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי