פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "שאלתי את אימא אם זה כואב למות": ילדי אנטבה חוזרים לימי השבי

      40 שנה לאחר המבצע לשחרור החטופים, הגיעו הילדים שהפכו מאז להורים בעצמם למרכז פרס לשלום. דליה רבין, בתו של רה"מ דאז סיפרה: "אבא אמר: 'מחר אהיה מלך – או שאתלה בכיכר העיר'"

      "שאלתי את אימא אם זה כואב למות": ילדי אנטבה חוזרים לימי השבי
      צילום: דוברות הנשיא לשעבר, עריכה: מתן חדד

      שי חגג את יום הולדתו השישי במהלך השבי באוגנדה. בני היה בדרכו לחופשה משפחתית לכבוד בר המצווה, ציפי חזרה מהמבצע בלי אבא, דנה וענת – שהיו בנות שש ועשר – שיחקו יחד עם הילדים בטרמינל ואלה הייתה רק בת חמש וחצי. 40 שנה לאחר מבצע אנטבה, התכנסו הילדים החטופים לשיחה עם שמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון, במרכז פרס לשלום ביפו, וסיפרו על הימים מורטי העצבים. דליה רבין, בתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, הייתה גם היא במפגש וסיפרה כי כשיצא בערב המבצע מהבית, אמר לאמה: "מחר אהיה מלך, או שאהיה תלוי בכיכר העיר".

      "במטוס שיחקתי עם אימא שלי. נחתנו באתונה – ואז החל הסיוט הגדול שלנו", סיפר שי גרוס שהיה בן שש. "ראינו שני מחבלים גרמנים רצים במטוס עם אקדחים. ראיתי את הפחד בפנים של ההורים שלי, זה דבר שאתה לא שוכח לעולם. אימא שלי החביאה אותי מתחת לספסל, מתחת לחצאית. לא רציתי לצאת, כי הרגשתי בטוח שם". לדבריו, היה בטוח באותן שעות כי הוא עומד למות. "שאלתי את אימא שלי אם זה כואב למות. ילד בן שש מבין את המשמעות של מוות מול העיניים, זה משהו שלא שוכחים לעולם".

      קבלת הפנים לחטופים ממבצע יונתן (אנטבה):ברוך גרוס, מחזיק בבנו שי גרוס (הילד) 04.07.76 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)
      "ילד בן שש מבין את המשמעות של מוות מול העיניים". שי גרוס לאחר הנחיתה (צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)

      ציפי כהן איבדה במהלך המבצע את אביה, שנורה במהלך פריצת כוחות צה"ל למקום. "השבוע פחות זכור כטראומה, אבל השוק הגדול הגיע כשאבא נפצע בפריצה", היא נזכרה בגיל שמונה וחצי. "אימא שלי הייתה אחות במקצועה. היא הורידה את החולצה וניסתה לעצור את הדימום, ואני חשבתי שהכול יהיה בסדר והיא תציל אותו. יום לאחר כל השמחה, כשחזרנו לישראל, הודיעו לנו שהוא נפטר. מאז יש לי בלאק אאוט, אני לא זוכרת את הלוויה של אבא ולא את השבעה".

      דנה צוקרמן, שהייתה בת עשר, סיפרה שהזיכרונות הקשים מלווים אותה עד היום. "כששמו את כל הילדים ביחד, הייתה תחושה של שקט מצמרר, מפחיד. ציירתי ציור של אידי אמין בצבעים שחורים. עד היום קשה לי כשילדים יורים בבית בצעצועים ויש לי שלושה בנים. אני מבקשת מהם להחליש את המשחקי מחשב עם הרעש של הירי ולא לכוון עלי צעצועי נשק", הודתה.

      שר הביטחון שמעון פרס מדבר עם חיילים אחרי מבצע אנטבה, 1976 (GettyImages)
      פרס מדבר עם חיילים לאחר המבצע (צילום: GettyImages)

      בני דוידסון, שהיה בן 13 באותם הימים, סיפר כי הוא זוכר במיוחד את ההפרדה של היהודים שנעשתה בידי החוטפים הגרמנים. "הטיול היה מתנת בר המצווה. החופשה המשפחתית הייתה אמורה לקטוע תקופה קשה לאחר שסבי נפטר ואמי עברה ניתוח לא פשוט", סיפר. "אני זוכר סלקציה. ביום שלישי אספו כמה שולחנות ארוכים בחזית האולם. ישבה הגרמנייה עם ערמה גדולה של דרכונים, פתחו פתח בקיר שגבל בינינו לאולם ליד ושמו קרש שאי אפשר יהיה לעבור מעל".

      פרס סיפר בעצמו על הימים הקשים וההחלטות שנאלץ לקבל כשר ביטחון בזמן קצר מאוד. בתור התחלה, הצמרת הביטחונית שקלה להיערך לפעילות בלוד למקרה שהמטוס ינחת שם – אך הוא המשיך לאוגנדה. "כשהגיע המטוס לאנטבה, המחבלים פרסמו אולטימטום ולפיו בתוך ארבעה ימים, אם לא נשחרר את החטופים, הם יוצאו להורג. זמן כזה קצר, מרחק כזה גדול, ידעתי שבלי דבר נועז מאין כמוהו, זה סכנת נפשות", אמר.

      קבלת הפנים לחטופים ממבצע יונתן (אנטבה) 04.07.76 (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)
      קבלת הפנים לחטופים בישראל (צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי, במחנה)

      "דמי רתח, ואני בדרך כלל אדם שקול. כששמעתי שעושים הפרדה בין החטופים היהודים על ידי גרמנים, אמרתי לעצמי 'עוד פעם? לא אצלנו'. זו הנקודה המכרעת", סיפר. "הדבר שהדהים אותי הוא החיילים שלנו. אין דבר כזה, אין בעולם צבא כזה. אין מילים בפי. 'מטה הפנטזיה'", נזכר.

      "התנגדנו בכל תוקף להיכנע. השתתפתי בכמה פעולות נגד מחבלים. ראיתי מה קורה כשמחבלים משתלטים על בית. לא עצמתי עין כל השבוע. לא הייתה לנו ברירה, אלא לקחת את הסיכון היותר גדול".