בסוריה אין מקום לשמחת הרמדאן

בימים אלו הולכות ומתגברות הדאגות והחרדות של הסורים מפני הסלמה באלימות שתתרחש במהלך חודש הרמדאן. הם הרי כבר למדו על בשרם מאז פרצה מלחמת האזרחים במדינה בשנת 2011, כי חודש הרמדאן אינו כפי שהכירו אותו; מאז החלה מלחמת האזרחים החודש הזה מביא עמו רק יותר קטל ויותר אכזריות. זאת ועוד, אזרחי סוריה גם מבינים היטב כי גם אין תקווה אמיתית באופק וכי הם אלו שישלמו את מחיר הקיפאון של שיחות השלום בז'נבה, והם אלו שישלמו את מחיר קריסת ההודנה שהיתה אמורה לסמל הפסקה במעשי האלימות.

"קול קורא במדבר, האם מישהו שומע?". זעקת המלים הללו עולה, בצורות שונות, על ידי סורים רבים, כתגובה לקריאות של הקואליציה הלאומית הסורית של ארגוני האופוזיציה, כמו גם של מזכ"ל האו"ם, לעצור את מעשי האלימות במהלך הרמדאן. אותם סורים מוסיפים ואומרים כי קריאות אלו נשמעות לפני כל חודש רמדאן בשנים האחרונות, ושהן שבות ונופלות על אוזניים ערלות. הסיבה לכך אינה היעדר כוח השפעה או תמיכה וגיבוי בינלאומיים, אלא משום שהגורמים המסוגלים לקדם את הפסקת האלימות מוסיפים לפעול לפי היגיון של הורדת ידיים. הם לא חוששים, לא מחורבן אדיר ולא מנהרות של דם, הם רוצים רק הכרעה בשדה הקרב וכתישת האחר.

וכך, הקבוצות הג'יהאדיסטיות והאופוזיציה האסלאמיסטית המזוינת רותמות את טקסי יום השישי של חודש הרמדאן ואת המנהגים השונים רק כדי לחזק את הגיוס ולהסלים את מתקפותיהן. במקביל לכך, פועל המשטר להרחיב ולהחריף את פעולותיו הביטחוניות והצבאיות בחודש המקודש, כניסיון לסכל את תכניותיהם של הארגונים הללו. מי לא זוכר את המתקפה הצבאית הנרחבת שכוונה נגד העיר חמאת ברמדאן 2011 ואשר פגעה באופן נורא בהמונים שנקבצו להפגנה שלווה בכיכר אל-עאסי. וכיצד ניתן לשכוח שלאחר אותה ההתקפה באה הסלמה הדדית בסכסוך הדמים בדרעא, בחומס ובאזור הכפרי של דמשק בחודשי הרמדאן של השנים שחלפו מאז. ואולי כלל לא יהיה זה נכון להכליל את המשך הפעולות הצבאיות שאנו עדים להן כיום באזור הכפרי של חלב?, אידליב? וא-רקה באותה קטגוריה, אלא לקרוא אותן כניסיון של הממשל ושל בעלות הברית שלו להשיב לרשותם נקודות מפתח שיאפשרו להם להתמודד מעמדת כוח עם היוזמות המדיניות ולהציג את חוסר יכולתה של האופוזיציה לחולל שינוי במאזן הכוחות?

על איזה רמדאן אנחנו מדברים? זוהי שאלה שעשוי לשאול אותך מישהו, במידה רבה של לעג על עצם הזכרתם של טקסי החודש ומנהגיו. השואל יבהיר לך מיד כי חודש הרמדאן כפי שהכרנו אותו כבר לא קיים. אין כבר מקום לרמדאן של שמחות וחגיגות כאשר החודש הזה עמוס לעייפה בקורבנות, בהרס, בגירוש ובעוני. אחר עשוי לשאול אותך: איך נשמח בשמחת הרמדאן כשלבבות מאות אלפי סורים נקרעים מצער ויגון על קורבנותיהם הקבורים תחת ההריסות? איך נשמח ברמדאן כשיש רבים כל כך המחפשים אחר בניהם העצורים או הנעדרים וכל תקוותיהם למציאת מזור לסוגיה האנושית שלהם נכזבו? ואיך נחווה את שמחת הרמדאן כשהאלימות רק הולכת וגוברת מכל עבר וכשארצנו הפכה לזירה של חיסולי חשבונות אזוריים ובינלאומיים?

כיצד נשמח, שואלים בסוריה, בזמן שהדגלים השחורים מונפים אל על, כמתריעים מפני השתוללות של מלחמות עדתיות בלתי נגמרות? כיצד נחגוג את הרמדאן כשהולכים ומתרבים הקרבות בין הפלגים האסלאמיסטיים השונים, שכל אחד מהם מנסה להשתלט על שטחיו של האחר מבלי להתייחס לאינטרסים של האזרחים ולחייהם? איך נחגוג את החודש המקודש כשהמצור לא מותיר פת לחם להשביע את רעבם של האזרחים? כיצד נחגוג כשמחצית הסורים נותרו בלי כל תקווה או מקלט, בין אם במחנות הפליטים או בגולה, כפופים לשרירות ליבן של מדינות זרות או עקורים בארצם? כיצד נשמח כשרבים כל כך בסוריה נמלטים על נפשם, סובלים מהשפלה ועוני לאחר שאיבדו את כל מה שהיה ברשותם ואת כל מה שחסכו בחייהם?

ואם בכך לא די, מה שהופך את הסיטואציה למשפילה ומדכאת עוד יותר הן ריבוי התופעות של הפגנת שמחה מלאכותית ומוגזמת במהלך הרמדאן. כאלה הם לדוגמה שולחנות הרמדאן העמוסים מאכלים ומממתקים, במה שנראה כניתוק מוחלט מהמצב שאליו הגענו, שלא לדבר על המצב התזונתי המחפיר שאליו הגיעו. בזמן שיש כאלו שמנסים לייצר שמחה מאולצת, המציאות ממשיכה להיות חזקה מהכל: מציאות בה רבים כל כך סובלים ממצור, רעב, ומחסור; מציאות בה חלק מאחינו למולדת נצאים זרוקים בצידי הדרכים בזמן ארוחות שבירת הצום ("איפטאר"); מציאות בה הפצצות יומיומיות ושרירותיות מפילות קורבנות וזורעות חורבן; מציאות בה קיימת עריצו?ת אסלאמיסטית שדבר לא מרתיע אותה מלהפעיל טרור על בני אדם ולכפות עליהם את תפיסת עולמה?.

התמונה הטראגית העולה מסוריה נראית טראגית עוד יותר כשלוקחים בחשבון את חששם של האזרחים מפני המצב הכלכלי הנורא שיתגבר בחודש הרמדאן, ומהשלכות מצב זה. הם חוששים מפני עלייה מופרזת ובלתי-מרוסנת במחירים, מפני תאוות הבצע הגוברת של הסוחרים, מפני עלייה במחירי מוצרי היסוד וקשיים בהשגתם, ומפני נסיגה חריפה בכוח הקנייה שלהם הצמודה לפיחות התכוף וחסר התקדים בשער הלירה הסורית מול הדולר ויתר המטבעות הזרים. מגמה זו אולי לא תגרום לאזרחים העניים לאבד את היכולת לרכוש סל מוצרים מינימלי לארוחת שבירת הצום של הרמדאן אך היא בהכרח תוביל לכך שחסכונותיהם של חלקים גדולים במעמד הביניים הסורי יילכו וייאזלו. גם ההון הצנוע של הסוחרים הזעירים הולך ומתכ?לה כתוצאה ממכירת סחורותיהם במחירים שאינם מאפשרים רכישת סחורה חדשה בשל הפיחות בשער הלירה.

בחודש רמדאן של שנה זו, אזרחי סוריה מוצאים את עצמם כשהם מלאי עצב על מה שאירע להם ולחייהם. אין הדבר קשור רק ברצחנות ובחורבן הנוראים, בהידרדרות החריפה בביטחון האישי ובתנאי החיים או בעיוותים ובפיצולים שאלה זרעו בחברה הסורית וגם לא באימה שמטילות הכנופיות העדתיות והדתיות, בעידוד רוח הפלגנות והסכסוך ובפיצול לתתי-זהויות קרועות ולסכסוכים הפוגעים אנושות באחדות הארץ, המדינה והעם. העצב הזה ממלא את לבבות האזרחים הסורים כי הם מבינים היטב שהפצע שלהם נותר פתוח מבלי שלאיש יהיה אכפת באמת באשר למצבם, לגורלם ולאסון שפוקד אותם. אמנם האו"ם מכיר בכך שמה שמתרחש בסוריה הוא אסון אדיר, אולם נראה כי עד כה קצרה ידה של הקהילה הבינלאומית מלעצור את שפיכות הדמים, ועוד יותר מכך – קצרה ידה מלכפות פתרון פוליטי צודק שיעשה צדק עם הסורים וישמור על זכויותיהם.

"מספיק, הגיע הזמן שהאסון הזה יסתיים". זוהי הבקשה היחידה של בני האדם בסוריה בחודש הרמדאן המקודש. זוהי זעקת המחאה של הסורים הכואבים כנגד הימשכות האלימות המשתוללת. בשל הזלזול הנורא והנמשך הזה בחייהם של הסורים, ברכושם ובעתידם, זוהי למעשה קריאה לעזרה, בקשה להקל על כאבם האנושי, וחשוב מכך – זוהי זעקה שמבקשת לשבור את עקשנות הצדדים ואנוכיותם. זעקה המבקשת להבהיר כי דרך האלימות היא דרך משוללת היגיון, היא דרך ללא מוצא שרק תוביל לעוד ועוד פירוק ופירוד, לעוד כאב, קורבנות וחורבן.

אכרם אל-ב?ני הוא פובליציסט סורי ומאמרו המלא פורסם בערבית בעיתון "אל-חיאת" היוצא בלונדון. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמות כתבות דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: עידן בריר.