בעקבות ההחלטה על ביטול חזקת הגיל הרך, שקיבלה היום ועדת השרים לענייני חקיקה ובעקבות הדיון הסוער המתנהל היום סביב החזקה, נראה שכל הורה שנכנס לעומקו של הוויכוח, מוצא את עצמו נע בחוסר נוחות אל מול האמירות שאומרים התומכים והמתנגדים לביטולה. בעקבות ההחלטה ההיסטורית ובעבור אלו שרוצים להבין על מה ולמה כה סוערות הרוחות, אני מבקש לציין חמישה דברים שיעזרו להבדיל בין העיקר לטפל בדיון הסוער.
חזקת הגיל הרך רלוונטית רק כאשר אין הסכמות בין ההורים המתגרשים כמו בכל עניין צבעוני בחיינו, כך גם בדיון על חזקת הגיל הרך, אנו נמשכים לדיון במקרי הקיצון. חזקת הגיל הרך קובעת שרק כאשר אין הסכמה אחרת בין ההורים ישהו ילדים מתחת לגיל שש בחזקתה העיקרית של האם. כלומר, כאשר ההורים מגיעים להסכמות בדבר זמני ההורות והאחריות ההורית ביניהם, לא תחול עליהם חזקת הגיל הרך.
חזקת הגיל הרך אינה חובה חקוקה ייתכן שתופתעו כמוני לגלות שחזקת הגיל הרך אינה חוק רגיל אלא אמירה כללית הקוראת לשופטים לקבוע שילדים מתחת לגיל שש ישהו בחזקתה העיקרית של האם לאחר גירושין, אלא אם חלו נסיבות אחרות. כלומר שגם אם מגיעים ההורים לבית המשפט בבקשה שיפסוק בעניין ילדיהם שמתחת לגיל שש, יכול השופט לפסוק שהילדים יהיו בחזקתו העיקרית של האב ולאו דווקא של האם.
טובת הילד אינה בהכרח טובת ההורה כאשר המאבק בין ההורים המתגרשים הופך לאלים, הילדים נפגעים. בכל חשיפה של ילדים למאבקים בין ההורים הילד מצטלק רגשית. צלקות אלו לא יגלידו במשך שנים ויגרמו לילד לבעיות קשות במהלך חייו. על אף שההורים המתגרשים יודעים את העובדה הזו, הם בוחרים להמשיך ולהתקוטט על המשמורת על הילד. דומה הדבר לזירת אגרוף בה נלחמים שני ההורים על הילד שמביט בהם בעיניים כלות ומיואשות. כאשר אני נתקל במקרים אלו אני מתפלל שתצוף האם ממשפט שלמה שתגיד שהיא מפסיקה להילחם על זמן נוסף עם הילד על מנת ולהצילו. לצערי מדובר בחלומות בלבד.
המאבק על חזקת הגיל הרך עוסק בסוגיות כלליות של מגדר ולא במקרים ספציפיים שימו לב לדיון סביב חזקת הגיל הרך, מצד אחד האימהות הטוענות בין היתר שלילד עדיף להיות עם אמא כי היא זו שמטפלת בו כל השנים, שיש פערים כלכליים לרעת הנשים ושאין כמו אהבה של אמא (כך הרי היה מאז ומעולם). מצד שני האבות הטוענים בין השאר שגם הם לוקחים חלק מרכזי בגידול הילד ושגם הם הורים שווים לכל הפחות. כל הורה יזדהה עם עמדה זו או אחרת. מדובר באמירות כלליות שאינן באות במבחן המציאות. נסו לבקש מהדוברים של כל מגדר לספר סיפור אישי הקשור לזווית הראייה שלו בנוגע לחזקת הגיל הרך. מהסיפור האישי תלמדו שכל מקרה שונה ממשנהו ושלא ניתן להשליך מסקנות ממקרה קשה אחד לשני. מקרים בהם אבות ניתקו את הקשר עם הילדים לאחר הגירושין והפסיקו לשלם מזונות, הם מקרים שהתרחשו וצריך למנוע אותם. יחד עם זאת מקרים בהם אבות שהיו מאוד דומיננטיים בחיי הילדים לפני הגירושין, ורוצים להמשיך ולקחת חלק בגידולם גם לאחריהם, איבדו את הקשר עם ילדיהם בעקבות מהלכים משפטיים אלימים ותלונות שווא שהגישו נשותיהם לשעבר. זוהי המציאות בשטח. אלו לא כותרות אלו הם החיים.
טובת הילד היא שהוריו ישתפו פעולה ביניהם בשוך הקרבות כאשר מסתיימים הליכי הגירושין, חייבים ההורים להמשיך ולשתף פעולה בכל הקשור לגידול ילדיהם. ככל שהמלחמה המשפטית ביניהם הייתה קשה יותר, כך יהיה להם קשה יותר לשתף פעולה בעתיד. במידה וההורים לא יצליחו לגבש מנגנונים מוסכמים לפתרון מחלוקות ולגידולם של הילדים, הם יידרשו פעם אחר פעם לפנות לערכאות שיחליטו עבורם. מציאות זו תגרום לילדים לנזקים בלתי הפיכים ותוביל בסבירות גבוהה למערכות יחסים כושלות ולגירושין גם בדורות הבאים.
אז איך אפשר לפתור את סוגיית חזקת הגיל הרך תשאלו? ובכן כפי שאומר הפתגם הידוע "הדרך הטובה ביותר להיחלץ ממשבר היא לא להיכנס אליו מלכתחילה". טוב יעשו ההורים המתגרשים וטוב יעשו הרשויות אם יעצרו כל ניסיון של זוגות מתגרשים להיכנס לדיונים משפטיים. לבתי המשפט אין יכולת לרפא רגשות כואבים. זהו מקומם של מטפלים ומגשרים. ככל שיצליחו ההורים לפתור את הרגשות הבלתי פתורים שביניהם בדרך של דיאלוג, גם הבעיות המשפטיות יפתרו בצורה קלה וקצרה ולטובת כולם. גירושין הם כמו מוות של בן זוג. ההתמודדות עם הכאב והקושי צריכה להיעשות במסגרת תומכת ואוהבת ולא בדיונים בבית המשפט.
הכותב הוא מגשר מומחה לענייני גירושים ומחבר הספר "להתגרש בשלום".