רמדאן ברמאללה. קשה לומר שמשהו באווירה הכללית כאן השתנה השנה בעקבות "אינתיפאדת היחידים". הרחובות עמוסים עוברי אורח, השווקים מלאים והחנויות מבשרות על מבצעים והנחות. בהלת הקניות לרגל רמדאן בשיאה. מדי פעם מבצבץ לו שלט שקורא להחרמת סחורות ישראליות, שנדמה שאף אחד לא מיישם או מתרגש ממנו יתר על המידה. חנויות העוגות (חלוויאת) עובדות שעות נוספות בהכנה של קטאיפ - העוגה המיוחדת שעמה שוברים את הצום. במשך כ-16 שעות ביממה אסור לשתות, לאכול, לעשן או לקיים יחסי מין והקטאיפ מהווה את אחד השיאים של ארוחת האיפטאר, שמסיימת את שלל האיסורים הללו. הבהלה לקטאיפ.
מתחת לפני השטח המציאות העגומה והנפיצה נותרה כמו שהיא עבור התושבים הפלסטינים. למרות הירידה במפלס האלימות מול ישראל, דבר כמעט לא השתנה. האופק המדיני מול ישראל חסום וגם המתיחות בין חמאס והרשות עומדת בעינה. עוד סבב של שיחות שהתנהל בקטאר בין נציגים של פתח מצד אחד ושל חמאס מצד שני, הסתיים בשבוע שעבר בקול ענות חלושה. אין פיוס פנים פלסטיני.
בפתח זעמו על התמונה שפרסמו שלטונות קטאר מארוחת האיפטאר שהתקיימה שם לבכירי הארגונים. בתמונה נראה עזאם אל-אחמד, אחד מנציגי פתח, טורף בהנאה כבש. חמאס ופתח חזרו לתקוף זה את זה ובגדה וברצועת עזה כוחות הביטחון של הארגונים שבו לעצור ולרדוף את חברי הארגונים המתחרים. עולם כמנהגו נוהג.
המשמעות מבחינת ישראל, בשורה התחתונה, היא שהתיאום הביטחוני בין ישראל והפלסטינים נשמר. כן, למרות החלטת הוועד הפועל של אש"ף להפסיק את התיאום הביטחוני, יש מי שיאמר שהתיאום הזה אפילו השתפר והוא הטוב ביותר אי פעם. למרות נאומו התקיף של יו"ר הרשות אבו מאזן בפרלמנט האירופי אתמול, שבו האשים את ישראל בהרג המוני של פלסטינים, באתרי חמאס מפרסמים בכל יום כמעט דיווחים על עוד פשיטות ומעצרים שעשו מנגנוני הביטחון של הרשות בקרב פעילים של הגי'האד האסלאמי או חמאס. חרף הניסיונות של כמה מדוברי המנגנונים להכחיש את קיומו של התיאום, נראה שהמצב בפועל שונה בתכלית והיחסים בין המערכת הביטחונית הישראלית והפלסטינית בפריחה.
זה נוגע לצבא, לשב"כ ולמפקדות התיאום והקישור. רק לאחרונה, לדוגמה, החליט אחד ממפקדי האזורים הפלסטינים, שנולד לו בן, להזמין את עמיתו הישראלי לאירוע. זה נשמע אולי מופרך לנוכח המציאות המדינית והפוליטית, אולם ברמה האישית נוצר פעמים רבות קשר אישי בין מפקדים ישראלים ופלסטינים. מעבר לכך, הרשות הצליחה בחודשים האחרונים לסכל מספר משמעותי של פיגועים נגד מטרות ישראליות, אם באמצעות מעקב אחר הרשתות החברתיות ואם בעקבות מודיעין ספציפי, שלעיתים מגיע מהצד הישראלי.
מנגנוני הביטחון של הרשות דאגו גם לנטרל "מוקדי חיכוך" קבועים, בין צעירים פלסטינים לבין צה"ל. במקביל, נרשמה ירידה ברף הפעילות של צה"ל בתוך ערי הגדה באופן שהוביל להפחתת העימותים בין הצדדים. בשטח נרשמות לעתים תופעות מפתיעות של תיאום לא "קלאסי" בין הצדדים. דוגמה בולטת לכך היא הכפר בית עומאר שבין בית לחם וחברון. כמעט בכל הלוויה שנערכה בכפר אירעו זריקות אבנים לעבר רכבים ישראלים שנעו על ציר 60, שהובילו לירי ישראל ולנפגעים פלסטינים, לעוד הלוויות וחוזר חלילה. זאת עד שבשלב מסוים החליט ראש המועצה המקומית לנקוט פעולה והתייצב בימי ההלוויות עם מכוניתו וחבריו בין הצעירים לבין החיילים, ובכך מנע עוד נפגעים והרוגים. כאשר מספר הנפגעים פחת, גם ידויי האבנים שככו במידת מה.
יש מי שיאמר שהתיאום הזה לא נעשה מ"אהבת מרדכי". הצדק עמו מן הסתם. אופן הפעולה של הרשות השתנה בעיקר בעקבות היריבות הקשה עם חמאס וההבנה שאינתיפאדת אל-קודס, כפי שכינה זאת הארגון, שירתה את האינטרסים של חמאס ופגעה קשות במעמד הרשות. מכאן בעצם באה ההחלטה לפעול נגד המפגעים ונגד ההפגנות.
עבור הרשות, הסקרים שפורסמו בדבר ירידת הפופולריות של יו"ר הרשות ושל פתח בציבור, כמו גם התוצאות של הבחירות בביר זית (הברומטר של דעת הקהל הפלסטינית) שבהן זכה חמאס, היוו קריאת השכמה לכך שפיגועי היחידים מהווים חרב פיפיות. הבעיה הייתה שדעת הקהל לחצה להפסיק את התיאום הביטחוני והפוליטיקאים של פתח ואש"ף, כמו פוליטיקאים טובים, הבינו לאן נושבות הרוחות ומיהרו לצאת בהכרזות נגד המשך התיאום הביטחוני. מכאן נולדה ההודעה של הוועד הפועל של אש"ף, הגוף הפלסטיני הבכיר ביותר לכאורה שאמור לקבל החלטות אסטרטגיות, על הפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני. בפועל, דבר לא קרה.
חבר הוועדה המרכזית של הפתח, יו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני והתאחדות הכדורגל ג'יבריל רג'וב, זכור בעיניי רבים מקרב הישראלים כמי שעמד בראשות הביטחון המסכל בגדה. קול חיובי ושפוי שתמך תמיד בדו-קיום ובהסכם שלום עם ישראל. בשנים האחרונות, אולי לנוכח התחרות בצמרת פתח והניסיון למצב עצמו מחדש, שחרר לאוויר העולם כמה הצהרות קיצוניות במיוחד, כולל אמירה שלו הייתה ברשות הפלסטינים פצצה גרעינית, היה משתמש בה נגד ישראל. בפועל רג'וב נותר אותו "אבו רמי". אולי פסימי יותר, אולי קיצוני בהצהרותיו ביחס לממשלת ישראל, אך משיחה קצת יותר אישית ופחות מתלהמת ניכר שהאיש רוצה עדיין בהסכם שלום עם ישראל על בסיס שתי מדינות לשני העמים.
בשיחה במשרדו בצפון רמאללה השבוע שאלתי אותו כיצד זה שהחלטת הוועד הפועל של אש"ף אינה באה לידי ביטוי והתיאום הביטחוני בעינו עומד. רג'וב, פוליטיקאי משופשף שרגיל בכלי תקשורת ישראליים, ענה תשובה ארוכה במיוחד שלא פתרה את הסתירה.
"בשנות ה-90 החלטנו על פיוס בין העמים על פי הסכם שאושר במוסדות שני הצדדים. גם נשיא ארצות הברית בזמנו תמך בכך ואפילו מוסדות האו"ם", אמר. "נוצר מכניזם של שיתוף פעולה בינינו בשלל תחומים, לא רק בביטחון, אל גם בכלכלה ובמים. נתקלנו בלא מעט קשיים במהלך השנים, אבל לאחרונה הבנו שצד אחד, אתם הישראלים, לא עומדים עוד בהסכם שאמור היה להוביל לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית תוך פתרון לדאגות הרציונליות של הישראלים. אתם התמקדתם רק בצד הביטחוני. מבחינתנו, כרגע יש החלטה להפסיק את היחסים הדו-צדדיים בכל התחומים ולפנות לקהילה הבינלאומית".
רג'וב הוסיף כי "אין בינינו אמון ואין תקווה, אך במקביל עלינו להתנהל כרשות אחראית ולהוכיח שמגיעה לנו מדינה. אנחנו בנקודה שבה החלטנו להפסיק את היחסים עם הצד הישראלי, אבל עדיין לא ברור מתי זה יקרה. זה עלול להיות מחר, היום או בכל יום אחר. ממשלת ישראל אינה פרטנר מבחינתנו ועליכם להבין שאנחנו לא פראיירים". לדבריו, "אנחנו מתנהלים כרגע במאמץ לא לפגוע במחנה אצלכם שמאמין בדו-קיום ובשלום, ולא לגרום לנזקים למאמץ של הקהילה הבינלאומית בראשות צרפת. אני מקווה שהישראלים יקלטו את המסר ויבינו שהסכנה הקיומית מבחינתם באה מכיוון המשך הכיבוש האכזרי הגזעני והפשיסטי, שהוא כמו גידול ממאיר. רק הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל תביא לשמירה על השאיפות הלאומיות שלה. אני מקווה שהמסר הלא-אלים שלנו ייקלט בצד שלכם אבל דגל לבן אין בכוונתנו להרים".
כשהקשיתי בכל זאת בנושא ההחלטה להפסיק את התיאום הביטחוני, עבר רג'וב לתשובה שהזכירה לי אי אלו תוכניות ריאליטי בטלוויזיה הישראלית: "העניין בבישול", אמר.
השבוע המשיך יו"ר הרשות בשלל ביקורים ברחבי העולם. אפילו נעשה מאמץ מיוחד לתאם פגישה בינו לבין הנשיא ראובן ריבלין ובחמישי הוא נאם בפני הפרלמנט האירופי בבריסל. בינתיים, ברמאללה, המשיכו מתחת לפני השטח מאבקי הירושה בין שלל בכירי הפתח. כולם שואפים למשרת הראיס, ממש כמו בתוכנית הריאליטי של סוכנות הידיעות "מען", שמציגה שורה של צעירים שמתמודדים ביניהם על מי יכול להיות יו"ר הרשות הבא.
המנגנון לבחירת יורש לאבו מאזן - אם הוא לא יוכל להמשיך לתפקד - סבוך עד כמעט בלתי-אפשרי להבנה. אבו מאזן נושא היום בשלושה תפקידים: יו"ר פתח, יו"ר אש"ף ויו"ר הרשות. על פי החוק הפלסטיני, במקרה שנבצר מנשיא הרשות להמשיך לתפקד, יתמנה יו"ר הפרלמנט לממלא מקומו לתקופה של 60 ימים. ואולם, הפרלמנט לא התכנס מאז 2007 ובראשו עמד אז שייח עזיז דוויק, איש חמאס. אין שום אפשרות שצמרת הרשות, אש"ף או פתח תאפשר לדוויק ליטול את סמכויות יו"ר הרשות אפילו לחודשיים בלבד.
לטענת פתח, הפרלמנט חייב לאשרר את משרת יו"ר הפרלמנט בכל כמה חודשים ומאחר שלא התכנס מאז 2007, דוויק אינו נחשב עוד יו"ר הפרלמנט. בית דין לענייני חוקה שהוקם לאחרונה על ידי אבו מאזן עצמו יפסוק כנראה בשעת הצורך פסיקה בנוסח זה, שתסלול את הדרך בפני האופציה שצמרת פתח רוצה: ממלא המקום של יו"ר הרשות יהיה יו"ר אש"ף החדש, שייבחר על ידי הוועד הפועל של הארגון.
ומי יכול להתמנות לתפקיד זה לאחר פרישת אבו מאזן?
מאחר שלפתח יש רוב ברור בוועד הפועל של אש"ף, שבו יושבים שלל נציגי הארגונים הפלסטיניים מלבד חמאס והג'יהאד האסלאמי, מי שיתמנה להיות יו"ר פתח הוא גם שיתמנה לתפקיד ממלא מקום יו"ר אש"ף. ולכן, הוא זה שיכהן כנשיא הזמני וסביר שהוא גם יהיה המועמד של פתח או אש"ף בבחירות לנשיאות שיתקיימו תוך כחודשיים. סביר.
ואיך בוחרים את יו"ר פתח? 22 חברי הוועדה המרכזית של הארגון אמורים לבחור בו (היו 23, אך אחד מהם מת). כלומר, בכירים בפתח שאינם חברי הוועדה המרכזית אינם אמורים להיבחר לתפקיד. מלבד תרחיש אחד - לאחר שהוועדה המרכזית תבחר את המועמד מטעמה, היא תצטרך להביא אותו לאישור המועצה המהפכנית של הפתח, הדרג שמתחת לוועדה המרכזית, שבה מכהנים 128 חברים. המועצה המהפכנית יכולה לפסול את המועמד ולהציע מועמד מטעמה אם הוא יזכה לתמיכת רוב חברי המועצה. זהו תרחיש לא סביר, אך תיאורטית הוא עשוי לקרות.
בפני הוועדה המרכזית עומדות שתי אפשרויות. לבחור מועמד מבין חבריה על פי הוותק ואז במקרה זה היורש יהיה אבו מאהר רנים, שספק אם בכלל רוצה בתפקיד ונמנע כמעט מעיסוק בפוליטיקה. האפשרות השנייה, הסבירה יותר, היא שהמועמד ייבחר בהצבעת רוב פשוט. כאן כבר יש לא מעט אישים שרואים עצמם כמועמדים ראויים: מרוואן ברגותי, שהואשם בבית משפט בישראל ברצח של חמישה ישראלים נחשב עדיין למועמד הפופולרי ביותר על פי הסקרים בקרב הציבור הרחב. השאלה אם מישהו בוועדה המרכזית של פתח יתמוך בו. רג'וב, שהצהיר כי אינו רוצה בתפקיד, תאופיק טיראווי שגם הוא טוען כי אינו רוצה בתפקיד, נאסר אל-קידווה, אחיינו של יאסר ערפאת שהחלים לאחרונה ממחלה ממושכת, סאיב עריקאת ואחרים.
המועמד מטעם פתח יצטרך לזכות בתמיכת כמה מעגלים
ראש המודיעין הכללי בגדה, מאג'ד פראג', ששמו נזכר יותר מפעם אחת כמועמד, אינו אחד מאותם 22 נבחרים, אלא משקיף בוועדה במסגרת תפקידו. מוחמד דחלאן, שיושב באיחוד האמירויות הערביות לאחר שסולק מתפקידיו בפתח, אינו חבר הוועדה גם כן. כלומר, תיאורטית שניהם אינם יכול להתמנות ליורש. תיאורטית. בפועל, כנראה שאם יימצא מועמד מוסכם כמו פראג', אפשר יהיה לכופף את התקנון לטובתו.
כרגע אין מועמד דומיננטי יותר וחזק. רג'וב נחשב לבעל עוצמה בציבור וגם במסגרות הפתח. הוא גם נחשב מקובל על הקצונה הבכירה של המנגנונים. בשנה שעברה הוא היה הפוליטיקאי שהוזמן להכי הרבה טקסים של סיום בגרויות שנערכים בכל רחבי השטחים, מה שמצביע גם על תמיכה בקרב הצעירים. מצד שני, יש לו יריבים רבים בוועדה המרכזית ולא ברור אם יצליח לייצר לו מחנה נאמן מקרב אותם 22 חברים.
אל-קידווה נחשב למועמד נטול "גייסות", בעל פחות קשרים במסגרת הארגונית. עם זאת, דווקא "חולשתו" היחסית יכולה להביא לכך שכמה אישים יתאספו סביבו ויבחרו בו כמועמד. הוא נודע בעיקר כדיפלומט בעברו ובעל מעמד של נסיך, בעצם היותו "האחיין של" עראפת. כך שהתחרות תימשך כנראה גם לאחר לכתו של אבו מאזן עד לרגע הבחירה ממש של יו"ר פתח החדש.
בסופו של יום המועמד מטעם פתח יצטרך להיות אחד כזה שיזכה לתמיכת כמה וכמה מעגלים: פתח, אש"ף, במידת מה חמאס (שיוכל למנוע את קיומן של בחירות בעזה ולא ברור אם יציג מועמד מטעמו במקרה שכזה), וכמובן מדינות האזור כמו מצרים, ערב הסעודית וירדן. הוא יצטרך להתנהל מול ישראל באינספור סוגיות. מכאן בעצם מגיעים לשאלה נוספת שתיוותר פתוחה - האם בחירות לנשיאות יהיו בכלל אפשריות? ישראל לא תאפשר מן הסתם לערוך בחירות במזרח ירושלים, בטח אם חמאס ישתתף בהן או מרוואן ברגותי. לא בטוח בכלל שחמאס יאפשר את קיומן בעזה. ואז נשאלת השאלה אם הפלסטינים יילכו לבחירות בגדה המערבית בלבד או שמא יסתפקו במינוי יו"ר רשות זמני שיכהן בתפקיד עד להודעה חדשה, במקום רק למשך חודשיים.