לא דתיים ולא לגמרי חילונים: הצצה לעולמם הסבוך של הדתל"שים

"אם אתם כבר בדרך לגיהינום - בואו לחיות בגן עדן": קמפיין לשכונה המיועדת לדתיים לשעבר חושף משהו מהייסורים שמלווים אותם. חמישה דתל"שים מספרים על הקושי לגבש זהות בתפר שבין דת וחילון. מי שבר שמאלה? מי מחובר למסורת ומי התנער מהקהילתיות לגמרי? הכירו את הדתל"שים

  • דתלשי"ם

בשבועות האחרונים הרשת מוצפת בקמפיין לשכונות חדשות בהתנחלות מבוא דותן שבשומרון המיועדות לדתל"שים (דתיים לשעבר). זהו פרויקט ראשון מסוגו שמנסה לתת מענה לקבוצה שעד כה התנהלה כבודדים ולא התגוררה בקהילות ייעודיות. לפי התכנית יוקמו שתי שכונות בהתנחלות שברובה מאוכלסת במשפחות חילוניות לצד גרעין קטן של משפחות דתיות, ואמורה לכלול כמאה ועשרים יחידות דיור. ססמת הפרסום שמלווה את הפרויקט היא - "דתל"שים, אם כבר אתם בדרך לגיהינום, למה שלא תגורו בינתיים בגן עדן?" והיא מעידה היטב על הקונפליקט שמעסיק כנראה כל דתל"ש. מה זהותו?מי "האמא והאבא" שלו? האם הוא בעצם חוטא? ובבסיס הדברים מהדהדת שאלה עמוקה יותר: האם הדתל"ש הוא חילוני, דתי, או משהו חדש, אחר לגמרי?

דתל"ש הוא כינוי לבני ובנות המגזר הדתי לאומי שעזבו את הדת. לא קיימים מחקרים סטטיסטיים בנושא אך על פי הערכות, שלושה מתוך עשרה מבוגרי החינוך הדתי-לאומי יוצאים בשאלה מהמגזר. על פי פוריה גל גץ, מחברת הספר "הדתל"שים" (2011), "המשמעות היא כי יש כיום עשרות אלפי בני אדם שמבחינת המטען שלהם הם מהחברה הדתית והיום לא שייכים אליה. הבשורה במחקר שלי היא שאם בעבר, עד שנות ה-90, ציפו מהם להשתייך ולהיטמע מהר בחברה החילונית, משנות התשעים והלאה יש נטייה להישאר בין הקבוצות וליצור איזה מרחב ביניים שהוא לא חילוני לגמרי ולא דתי. זה יוצר מגוון רחב של זהויות, של אנשים שלא מוחקים לחלוטין את העבר שלהם, אלא מאפשרים לעצמם חרויות ביצירת הזהות שלהם כי הם דתיים לשעבר ולא חילונים".

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה
מתוך הפרסומת לשכונת התדל"שים החדשה (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
"ניסיתי במשך שנתיים כחילונית בירושלים אך הקושי היה גדול. אתה מכיר שפה אחת ואתה מנסה להשתלב בחברה החילונית ולמרות שאתה מצליח במידה מסוימת, אתה מרגיש אחרת וליד דתיים אתה מרגיש בבית"

ככלל, אחד הקשיים הגדולים בתהליך היציאה בשאלה כרוך באיבוד הדרך, הזהות ותחושת הזרות בעולם הפתוח אליו עוברים. כמי שעוקבת אחר התופעה וכמי שחוותה תהליך זה בעצמה לפני כעשרים שנה אומרת גץ כי קיים מגוון רחב של דתל"שים. "יש הרבה סוגים: יש אחד שבועט לחלוטין בכל מה שהוא גדל עליו ומאפשר לעצמו הכל, ולאחרים כן חשוב לשמר זיקה לעבר, לדת, למסורת ולחינוך שהם ספגו, אך בדרך שמשמרת את החופש לבחור".

יסמין (שם בדוי, 29) חזרה בשאלה לפני כחמש שנים. היא נשואה לאדם דתי, יש להם מספר ילדים והם מתגוררים באחת מההתנחלויות הדתיות במטה בנימין. כמי שעדיין מסתירה את היותה חילונית, ודאי במרחב הציבורי של ההתנחלות, היא בוחנת ברצינות את האפשרות לבור לשכונה החדשה. "ניסיתי במשך שנתיים, עוד לפני החתונה, לחיות כחילונית בירושלים אך הקושי היה גדול. אתה מכיר שפה אחת ואתה מנסה להשתלב בחברה החילונית ולמרות שאתה מצליח במידה מסוימת, אתה מרגיש אחרת וליד דתיים אתה מרגיש בבית. כשחזרתי ליישוב זה היה גם מאוד קשה כי אני מחפשת את הדרך שלי ואני לא מוכנה שיכתיבו לי מה ואיך לעשות, אלא רוצה לבחור. להיות מחוברת למסורת ולא בדרך שהקהילה מכתיבה. להיות בחיפוש בתוך קהילה שלא מכילה זה מאוד קשה".

לדבריה, מקום המגורים החלומי שלה צריך לאפשר ולהכיל כל אחד ללא הכתבות חיצוניות. "אני רוצה למשל לחנך את הילדים שלי שאפשר ללכת לתפילת שישי אך במקביל להתלבש איך שרוצים ולא על פי קוד חברתי מוכתב. ככלל אנחנו מנסים לחנך את הילדים שלנו שמותר לכל אחד לבחור ולא חייבים לשמוע בקול הרבנים. שאלוהים אוהב אותנו לא משנה מה אנחנו עושים או לא עושים. הרעיון של הקהילה החדשה נשמע מאוד טוב ומתאים עבורנו כיוון שאני מפחדת לגור במקום חילוני כי אני לא מכירה את זה. קהילת דתל"שים זה רעיון מעולה, סוג של פיסת גן עדן, אלטרנטיבה למקום שלא מקבל אותך בדמותך החדשה".

נקודה נוספת שעולה מספרה של גל גץ היא שהמגמה אצל רבים מהדת"לשים - בעיקר אלה שגדלו בהתנחלויות - היא להישאר ימנים מבחינה פוליטית. יסמין היא דוגמא לכך, למרות שגם היא בנושא זה עברה שינוי מסוים. "אני עדיין מאמינה שאדמת ישראל לעם ישראל, כמו שאדמת פלסטין לעם הפלסטיני, ושאנחנו יכולים לחיות יחד זה לצד זה בשלום. ההכלה מאוד חשובה, זה הבסיס של ואהבת לרעך כמוך אך לצערי הציבור הדתי-לאומי לוקה בזה". לדברי גץ, המגמה הימנית בקרב רוב הדת"לשים קשורה גם ברצונם לשמור על שייכות לקהילה שממנה יצאו. "שימור הדעה הפוליטית קשור לחינוך בנושא וגם לרצון שלהם לשמר את השייכות, לפחות באג'נדה הפוליטית. לצד זה יש אחוז זניח שדווקא עשה שינוי מלא, לדוגמא חלק מהגרעין הקשה בהפגנות במזרח ירושלים לפני מספר שנים היה מקרב הדתל"שים. הם עשו מפנה חד מאוד וההסבר שלהם היה שברגע שהם התחילו לפרום את הפקעת הזו אז זה הוביל להליכה עד הסוף, ובחינת הדת הובילה גם לבחינת הזהות הפוליטית ופיתחה גישה של מוסר אוניברסלי".

החופש לבחור הרבה יותר לגיטימי מבעבר. פוריה גל גץ (צילום: באדיבות המצולמים)
"די מצאתי את הזהות שלי. אני חיים דרקסלר, שבתוך זה יש הרבה מרכיבים מפה ומכל העולם. אין לי את הצורך להיות חלק מקולקטיב מאוד מוגדר, הבנתי שחלק מתחושת הזהות הזו שהייתה לי פעם כרוכה בביטול החירות האישית"

חיים דרקסלר (37) מתאים אולי לפרופיל הזה. דרקסלר חזר בשאלה בגיל 21. הוא גדל בעמנואל ועל אף היותו בן למשפחה חרדית, כבר מגיל צעיר היה קרוב לדרך הדתית-לאומית. לקראת הצבא עבר למוסד חינוכי של הציונות הדתית, לאחר מכן למד בקבר יוסף והתגורר ביצהר. מאוחר יותר התגורר מספר שנים בהתנחלות רחלים. גם דרקסלר מתאר שנים לא קלות של לבטים והתייסרות: "הדרך של החזרה בשאלה היא מאוד קשה, זה איבוד חברה, איבוד עוגן, איבוד משפחה במובן מסוים, חברים, אתה עובר לעולם אחר". בתהליך שלקח שנים הוא נטמע בחברה החילונית. "זה כמו מגדל קלפים, ברגע שנפל קלף אחד נפלו כל הקלפים. זה היה אחד הקשיים הגדולים, אתה מתבונן על הכל מהצד וככה זה היה במשך מספר שנים. לאחר מכן כן התחלתי להרגיש יותר שייך לחברה הישראלית החילונית".

למרות שניתן היה לשייך אותו לקוטב המאוד ימני של המפה הפוליטית, לאחר יציאתו בשאלה דווקא חתך יותר שמאלה. "כשאתה רואה עולם ומתעניין בתחומים שונים כמו היסטוריה, מדעי הטבע והחברה, אוגר מידע בעיניים פתוחות, די ברור שלמי שיש את המידע הזה קשה מאוד להתכחש לבעיה שקיימת פה בשטחי הגדה ובלאומנות הדתית. גם פה זה היה סוג של שבר וחוסר אמון. לצד הסיפוק הגדול, לא קל להתפכח. זה היה עוד שלב בתהליך היציאה בשאלה".

לאחר שנים, כיום דרקסלר כבר לא מחפש זהות. "די מצאתי את הזהות שלי. אני למעשה חיים דרקסלר, שבתוך זה יש הרבה מרכיבים מפה ומכל העולם. אין לי את הצורך להיות חלק מקולקטיב מאוד מוגדר, הבנתי שחלק מתחושת הזהות הזו שהייתה לי פעם כרוכה בביטול החירות האישית. המקום החדש שאני נמצא בו הוא מאוד פתוח, שמאפשר לך להיות הרבה דברים, או מה שבא לך, לפי כמות המידע והחשיפה לדברים ומקומות ועמים אחרים שאתה נחשף אליהם. אני כן מתחבר לזהות הישראלית עם התרבות היהודית שמתפתחת כרגע על ידי אנשים נפלאים, דתיים, חילוניים, מזרחיים וערבים שמתווים דרך של יהדות שהיא תרבות, היסטוריה וזהות ליבראלית, שיכולה לקבל בתוכה גם זהויות אחרות ולהכיל את המורכבויות". ובניגוד ליסמין, דרקסלר לא הרגיש חלק מהקבוצה הדתל"שית וגם לאחר שנפגש פעם אחת עם קבוצה כזו, לא מצא בה יתרון: "השיח שלהם הוא קרוב לשיח של הדתיים. הבנתי שאני שונה מהם ולא מחובר לראש הזה. הם לא ממש מתנתקים, מכל סיבה שהיא, ואותי זה כבר לא עניין".

"הדרך של החזרה בשאלה היא מאוד קשה, זה איבוד חברה, איבוד עוגן, איבוד משפחה במובן מסוים, חברים, אתה עובר לעולם אחר". חיים דרקסלר (צילום: ראובן קסטרו)
"זה לנצח, אני לעולם אהיה דתל"ש לא חילוני לחלוטין ולא אחזור להיות דתי-לאומי. הדתל"ש הוא סוג של אדם עצמאי ולכן הוא לא צריך להיות כקהילה שגרה ביחד, ככה זה לפחות מבחינתי"

אוהד כהן (31), נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי, מתגורר בפרדס חנה ועובד בחברה לייעוץ אסטרטגי. למרות יציאתו בשאלה בגיל 23, לאחר שסיים את השירות בישיבת הסדר, רוב עיסוקו הוא בייעוץ לשורה של פוליטיקאים, בהם השרה גילה גמליאל, וכן אלי ישי ויוני שטבון, המשתייכים לציבור הדתי. לדבריו, זמן מה לאחר היציאה, הבין שהוא עדיין בעצם שייך. "אם יציאה בשאלה מהציבור החרדי מצריכה תהליך של שחור או לבן מטבעה, הציונות הדתית היא משהו בין החרדיות לחילוניות, מעין רצף. כך שלמעשה העובדה שאני דתל"ש עדיין מאפשרת לי להיות חלק מהרצף והציבור הזה במובנים מסוימים. כיום אני חי חיים חילוניים לחלוטין עם חיבה וקשר למסורת היהודית".

לדבריו, אי טריקת הדלת קשורה לא מעט לאופן קבלת משפחתו את המהלך. "אני חושב שתחושת השייכות לציונות הדתית גם היום קשורה קשר ישיר לאופן שבו התקבלתי במשפחתי עם הודעתי על הדית"לוש. לאמי סיפרתי קודם, ומובן שכאב לה אך היא קיבלה אותי באהבה. לספר לאבי הרגיש לי הרבה יותר מורכב, אבל אבי הפתיע. זה היה יום שישי, רבע שעה לפני שבת. הערתי אותו להתארגן לבית הכנסת. אמרתי לו שאני רוצה לספר לו משהו והוא אמר 'אני יודע', והוסיף: 'אתה הבן שלי לפני, אתה הבן שלי אחרי, אתה הבן שלי תוך כדי ואני אוהב אותך'. הוא חיבק אותי והוסיף: 'עכשיו, לך תכין לך ולי קפה ונעשן יחד את הסיגריה האחרונה שלי לפני שהשבת נכנסת'. זו הייתה הקבלה של ההורים שלי - אתה הבן שלנו, לא משנה מה תבחר להיות. כאן נעוצה תחושת השייכות. לא יצאתי בשאלה, הפכתי לדתל"ש, אבל לפי בחירתי".

ככלל, אומר כהן, "להיות דתל"ש זה מסע מתמשך של התכתבות עם הציבור הדתי-לאומי. הציונות הדתית מאוד קולקטיבית, ואני אישיות עצמאית בתוך ציבור ומרחב קולקטיבי. חלק, אבל לא בשטנץ המקובל". לא שהוא לא ניסה להשתלב בציבור החילוני, אך לדבריו זה לא צלח: "ניסיתי להיות חלק מהציבור החילוני אך המפגשים שלי עם החילוניות אכזבו אותי - הבנתי שאין דבר כזה ציבוריות חילונית, אין מגזר חילוני מוגדר. אני בא מציבור מאוד מוגדר עם סט ערכים מוגדר וחיפשתי ציבור כזה בצד החילוני אך לא מצאתי". דתל"שיות, לדעתו, הוא מצב לכל החיים. "זה לנצח, אני לעולם אהיה דתל"ש. לא חילוני לחלוטין, אך גם לא אחזור להיות דתי-לאומי. הדתל"ש הוא סוג של אדם עצמאי ולכן הוא לא צריך להיות כקהילה שגרה ביחד, ככה זה לפחות מבחינתי. אני כל הזמן בתהליך ובבחינה, זה יישאר ככה לתמיד ואני שלם עם זה, זה חלק ממני עד סוף חיי".

"אם יציאה בשאלה מהציבור החרדי מצריכה תהליך של שחור או לבן מטבעה, הציונות הדתית היא משהו בין החרדיות לחילוניות, מעין רצף". אוהד כהן (צילום: ראובן קסטרו)

דניאל וויל (40) ממודיעין יצא בשאלה בגיל 23. לאחר מכן הירבה לטייל בעולם לצד לימודי תואר ראשון ושני. גם הוא מתאר את הקשיים בתהליך: "אתה אבוד לגמרי, לא מבין את השפה ואת הקודים. אתה גם נתלש מהקהילה ומהזהות שהייתה לך. אלו שנים קשות. גם הערכים הברורים בעולם החילוני כבר לא ברורים לך כי אתה מטיל ספק בהכל. בנוסף יש גם בדידות מאוד גדולה כי אתה רוצה להגדיר את עצמך מחדש - מי אני, מה ההגדרה החדשה שלי כאדם - אבל אתה לא מדבר את השפה ולא מבין מה קורה מסביב".

כחלק מהתהליך של הטלת הספק גם הוא בחן את האידיאולוגיה הדתית-לאומית. "התחברתי להרבה דברים בעולמות של השמאל הרדיקאלי, אני משתתף בפורומים של ישראלים ופלסטינים, אני מאוד מאמין בדו קיום אנושי. יחד עם זאת אני לא מאמין בפתרון שתי המדינות, באידיאל הייתי שמח להגיע למצב של מדינה אחת ואני יודע שהמורכבות של הדבר הזה הופכת אותו לכמעט בלתי אפשרי, בין השאר בגלל שיש גזענות גם בשמאל". מבחינתו, הוא פחות או יותר חלק מהחברה החילונית: "זה לקח הרבה שנים, ובכלל, החברה החילונית זה דבר מאוד כוללני בגלל ריבוי גווניו, אבל אני בעיקר שייך לעצמי".

ובחזרה לפרויקט השאפתני. הנה מילות הסיכום של פוריה גל גץ: "אני רואה בצורה מאוד חיוביות את הפרויקט כיוון שהוא מאפשר עוד יותר את הגדרת החברה הדתל"שית ביתר פתיחות. זו תופעה מאוד חיובית כי זה מאפשר לאדם את החירות לעצב את הזהות שלו ולבחור. גם אי אפשר לנתק זאת מהפוליטיקה של הזהויות ושבירת הזהויות בעולם, מגדרי, עדתי וכדומה. יש הרבה זהויות היברידיות של אנשים שמוצאים את עצמם באמצע, בין שני הקטבים".

(עדכון ראשון: 20:58)

"אני בעיקר שייך לעצמי". דניאל וויל (צילום: ראובן קסטרו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully