וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שב"כ החליט, שב"כ טועה, אבל מה זה משנה? 3 שבועות בנעליו של סמיר

אמנון לורך, מאמר אורח

20.6.2016 / 17:59

30 שנה הוא מחזיק בהיתר עבודה בישראל, יותר מ-20 מתוכן אצלנו. כשהוא התקשר לומר שהוא "מנוע שב"כ", נלחצנו. האמת שגם חשדנו, אולי יש סיבה. ואז החל מסע בן 23 ימים, שבסופם הבנו איזה מזל שנולדנו בצד הזה של המחסום

צילום: רוני כנפו וגדעון צטנר, עריכת תוכן: לירן מוסלי ברן וסיגל סיריוס, תחקיר: עומר שליט ואסתי סדקה, הפקה: תום רוכלין, עריכת וידאו: ניר חן.

בווידאו: עו"ד אמנון לורך בריאיון לאולפן וואלה! NEWS

יום שני 11 באפריל השנה, 7:00 בבוקר. העובד שלנו מבית לחם מתקשר בלחץ אטומי: "החזירו אותי מהמחסום!", "למה?", אני שואל, עדיין שקוע בעיתון. "מניעת שב"כ", הוא עונה. כאן כבר שימת ליבי מתעוררת, "הכיצד? מה קרה?", "אין לי מושג", משיב לי מי שמחזיק היתר עבודה כבר 30 שנה, ושעובד אצלנו יותר מ-20 שנה, מתחזק את כל המשרד, משתתף ברגעי השמחה והיגון, ניצח את יגאל בפינג-פונג, התחבק בהתרגשות עם השבים בשלום מהמלחמות, שנות דור ודור. והנה הכול נמחה בלחיצת כפתור עלומה, לא מנומקת ולא נגישה.

"מה עושים?" שאלתי, הולכים למת"ק בית לחם בגוש עציון לברר ולהגיש ערר על "מניעת שב"כ", יחד איתו הוחזרו כמה עשרות. "טוב", אני משיב, "איפה ניפגש?", וכך אנחנו מגיעים למת"ק. חיילת מבואסת, הנעולה בחדר משוריין, מכניסה מעסיקים ישראלים בשער ונותנת פתק עם מספר בכתב יד.

אני מספר 29. אחרי דלתות נוספות, רישום על ידי מש"קית ת"ש מחטיבת כפיר, תוך כדי שיחה עם בני, החייל המשוחרר מכפיר, המרוח על החוף בהונדורס במסגרת הטיול של אחרי הצבא, המסביר לי "אבא, אתה בטריטוריה שלי, לא יעזרו לך צעקות ועצבים" - מגיעים למבנה מוזנח למדי עם חדרי קבלה: אחד עובד, אחד סגור.

חיילים בודקים מכונית בכניסה לרמאללה היום 1 פברואר 2016. רויטרס
אחרי 20 שנה אצלנו, הוא "מנוע שב"כ". וזו הייתה רק ההתחלה/רויטרס

"איזה מספר נכנס?", אני שואל. "עוד לא התחילו", אני נענה. "מה? כבר 10:00, כתוב קבלת קהל מ-08:00!", "המחשב מקולקל", הם עונים. "חכה שיעלה". טוב. מזל שלא היו לי ציפיות והבאתי ספר. וכך חולף הזמן בנעימים, המחשב מראה סימני חיים, הפקידה מכניסה אותי בלי תור – כי זה רק "בירור" ואומרת "מנוע שב"כ". "מה זה אומר?", אני ממלמל, "מה עושים?", "שיגיש ערר". "טוב, לזה באתי", אני משיב. זה לא כאן, העובד צריך להגיש את זה ישירות באולם שבכניסה.

מילא. עוברים לאולם בכניסה, הוא מיועד לעובדים הפלסטינים, כ-20 מהם במקום, כולם לבושים בגדי שבת אלגנטיים, ככה זה כשבאים אל המלכות. אני נכנס בדלת המסתובבת ושוב החיילת המבואסת, רק דרך קיר אחר, אומרת לי שאני לא יכול להכנס לשם, רק מקומיים. טוב. סמיר נכנס לבדו, ואני בחוץ מחכה לו. חולף הזמן, תיכף 11:00 והוא בפנים, "מה קורה?", אני שואל. מחכים לאיש השב"כ, אין אף אחד בחלון שלו. "לא מבין", אני אומר, לא ברור למי, "הרי אלו שעות הקבלה והוא אמור להיות שם".

"מאז שנכנסתי אין אף אחד", הוא אומר. "אעשה כמה טלפונים", אני משיב ומנתק. וכך עשיתי, כנראה ללא הועיל. זה המכונה איש השב"כ לא הגיע. נאלצתי להשאיר את סמיר ולנסוע למשרד, ב-13:00 יש לי פגישה חשובה. הוא כבר יסתדר. איך ייצא משם? מקסימום יקח מונית, שהרי ברגל אין סיכוי לעבור בחיים את צומת הגוש, ותחבורה ציבורית אין כמובן.

20 דקות לאחר מכן הוא מתקשר, הגיע האיש, חילק תוך דקה סטנסיל אחיד (חשבתי שכבר אין כאלה) לכל אלו שעמדו בתור ונעלם. טופס ערר על "מניעת שב"כ". המעביד (בישראל) והעובד (בשטחים) צריכים למלא ולהגיש אותו אישית למת"ק.

חיילים מאבטחים את האזור בו בוצע פיגוע ירי בקרבת בית אל 31 ינואר 2016. רויטרס
קבלת קהל? המלצה בלבד/רויטרס

הוא מעביר את הטופס בפקס למשרד, חגי שותפי ממלא אותו, מצרף מכתב עם קורותינו המשותפים מתחילת שנות ה-90' ועד היום, ולמחרת בבוקר נוסע בעצמו למת"ק בגוש למסור את הערר. "אין קבלת קהל בימי שלישי", הוא מתבשר. "אבל כתוב מ-8:00 עד 17:00". "זה למקומיים", הוא נענה. אה! מה עושים? חיש קל הוא עובר לחדר של המקומיים, כמובן להיכנס הוא אינו יכול, אך נמצא גואל, ופלסטיני שעמד להיכנס הסכים לקחת את המסמכים ולמסור. לאחר זמן הוא שב ומבשר לו שנמסר, אבל האיש אמר שצריך שהעובד עצמו ימסור את זה, אחרת לא יטפלו.

נו טוב, שולחים בפקס לבית לחם, וסמיר מתייצב ביום רביעי בבוקר כדי למסור את הערר. "מה באת? למה אתה מביא לנו את זה שוב? כבר קיבלנו את זה אתמול", הוא ננזף.

זה לא קשור אלינו, זה הם

בין לבין, הוא לא ישן בלילות. במה הוא חטא? מעולם לא נעצר איש ממשפחתו. אולי אחד הילדים? ארבעה מילדיו כבר בלימודים באוניברסיטאות. סטודנטים לרפואה ורוקחות. הם נשבעים לו שלא. מקורות מוסרים לנו שגם אם זו טעות של שב"כ זה ייקח חודשים. אני כבר עם מברג מוכן להחליפו במשימות הפשוטות, תיקוני חול המועד פסח נמחקים, הרי אנחנו מנוסים, מעת לעת סגרים ואינתיפאדות. ומתגנב חשש: האם יתכן שכולנו טעינו בו כל השנים והוא באמת מסוכן?.

יום חמישי, מתברר שהכול בסדר, טעות במחשב. ביום ראשון הוא בעבודה. יום ראשון מגיע, והוא לא נכנס. מסתבר שכמוהו עוד אלפים. הגיעה אליו שמועה שאם המעסיק בא בעצמו - מטפלים בערר מיד. נסעתי למת"ק. הפקידה: "אני ממשרד הכלכלה – מה אתה רוצה ממני?". קצין צעיר אומר לי "רק שב"כ". לשאלתי מראים לי היכן שב"כ ואני הולך. לצלצול הפעמון אין עונה, חייל אחר העובר שם אומר לי: "היום הם לא עובדים". בייאושי נכנסתי לאזור הקבלה ושם, אחד שהבעת "סוף שירות" ניכרת עליו, מסביר לי את עובדות החיים. מיואש, אני נכנס לאוטו בחזרה למשרד. מבקש מאיריס לנסות להשיג לי את הטלפון של לשכת ראש השב"כ. אני מחייג אליהם ומקבל את ר. (אות בדויה). הוא מסביר לי שזה לא קשור בהם אלא רק במינהל האזרחי.

מחסום קלנדיה, יוני 2015. ניב אהרונסון
כמה בזבוז של ימי עבודה למשק, כמה עלבונות, כמה כאלה עוד יש? מחסום קלנדיה/ניב אהרונסון

נתקעתי – אין ברירה – גלי צה"ל. מכאן חלים כללי "רק בישראל": הכתב הצבאי טל לב-רם מברר. השב"כ, כך מסתבר, שינה קריטריונים; טלפון חוזר ללשכת ראש השב"כ נענה – תתקשר אחרי הפסח; ראיון אצל רזי ברקאי. מתרחש נס: הרמטכ"ל שומע את הכתבה במכוניתו, ומרים טלפון כדי לברר העניין. תוך דקות מתחילים לקפל את ה"מניעה" של אלפי פועלים, כמעט כולם קשי יום. בתוך כמה ימים מגיע המכתב הגואל, ממוען "ליגעל ארנון", המניעה הוסרה. סמיר בדרך!

השעה 10:00, סמיר מתקשר מבית לחם, החרימו לו את האישור במחסום. האישור המגנטי יקר הערך נלקח. המכתב המשחרר לא עוזר. אין עם מי לדבר. מה קורה כאן לכל הרוחות? לא נמשיך להלאות, עוד פרוצדורות; עוד כמה מכתבים וטפסים; עוד מתח ועגמת נפש לכולם; עוד בזבוז ימי עבודה למשק, עלבון לאלפי עובדים, רוב רובם נאמנים, ונזק לנו וביום ה-23 נהיה אור, הנורות במשרד הוחלפו.

*הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון ושות'

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully