פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט "המתנחלים" מתעלם מרובם המכריע - והשפוי

      סרטו של שמעון דותן מספק כמה רגעי שיא שממחישים את השתלטות החזון על מדיניותה של מדינה שלמה. הוא חסר קולות מתנחלים פלסטינים, כמעט לא מופיעים בו פלסטינים וגם הקריינות לא מהוקצעת - אך הוא לא יותיר אתכם אדישים אליו

      בסרט "המתנחלים" צפיתי לצדה של ישראלית אמריקנית, שחייתה רוב זמנה בארצות הברית. היא נדהמה מהפתיחות שגילו המתנחלים המרואיינים בסרט, גם כשהם עומדים מול נוף מרהיב ורחב ידיים ומצהירים שכולו שלנו, כי אלוהים נתן לנו את זה. גם כשהם חולמים להתפשט לעבר ירדן ועירק, גם כשאחד מהם מגדיר עצמו גזען, שאינו מעוניין בשום אינטראקציה עם ערבים או כשתושבת אחת ההתנחלויות שנחשבות יותר קיצוניות מגלה למצלמה כי הכניסה ליישוב מותרת ליהודים בלבד, למורת רוחה של חברתה שהזמינה אותה להתראיין עמה לסרט.

      החברה לא התנגדה למדיניות, אלא לעצם חשיפתה. ולא, היא לא מסכימה עם חברתה שאולי הגיע הזמן לשקול מחדש את ההחלטה, ואולי בכלל טעתה בכך שהזמינה אותה להצטלם. הכנות והנכונות של המשתתפים ב"המתנחלים" הן כנראה גם תוצאה של התנהלות נכונה של היוצר, שמעון דותן, אבל הן בלי ספק נובעות בעיקר מהאמונה של אותם דוברים בצדקת דרכם.

      פוסטר הסרט המתנחלים (יח"צ)
      מצלמתו של השמאלני ודאי לא תהיה זו שתגרום להם להתבייש (מתוך הסרט "המתנחלים")

      אם אלוהים העניק להם את הארץ כולה, וכל מעשיהם גאולת האדמה, לא מצלמתו של השמאלני דותן תגרום להם לפקפק או להתבייש. בשביל לקבל כזו כנות צריך היה דותן להגיע לשוליים של המתנחלים, וזהו למעשה אחד מהחסרונות של הסרט. מתנחלים שצפו בו טוענים שהוא לא מייצג אותם. שהוא בחר לבקר במאחזים ויישובים שחיים בהם אנשים קיצוניים יחסית ושמהם בנה את פרופיל המתנחל.

      אז אמנם הוזכרו וניראו בו "80% מהמתנחלים"- לשון הסרט - שחיים מעבר לקו הירוק מטעמי נוחות בלבד (איני יודעת מהיכן מובא הנתון והאם הוא מדויק), אך חסרו בו אותם מתיישבים שהגיעו בגלל האמונה והגאולה ובכל זאת אינם קיצוניים כמו רוב אלה שהוצגו בו. חסרו בו, על אף שהיוצר ביקר בתקוע ושוחח עם בן משפחת פרומן, כאלה שמאמינים בחיים משותפים עם הפלסטינים על האדמה הזאת, למשל.

      חסרה בו מתינות, שגם היא מתקיימת שם וחשוב לא להתעלם ממנה. להיפך, היא יכולה הייתה להעמיק את הסיפור, ואת הבעיה שהיוצר ניסה להציג. מצד שני, ניכר שדותן מאמין כי השוליים הקיצוניים הם בסופו של דבר הכח המניע של תנועת ההתיישבות, מתחילתה ועד היום, והכוח הכופה את עצמו על המדיניות הישראלית, ואולי לכן הקדיש להם את עיקר הסרט. אחרי הכל, מעשיהם של קיצוניים רבים, כמו חברי המחתרת היהודית למשל - שאחד מהם מתאר ביובש את התכנית ההיא לפוצץ את הר הבית - הם שקובעים ויקבעו כאן גורלות.

      המתנחלים (יח"צ)
      פלסטינים כמעט לא תראו כאן (מתוך הסרט "המתנחלים")

      יש בסרט כמה רגעי שיא, אחד מהם הוא תיאור שיחתם של הרב לוינגר והרב מנחם פליקס המנוח עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שניסה להעביר מסר ברוח "לא על כל עשרה יהודים משוגעים הממשלה תצא מדעתה". "אמרנו, אם עשרה לא ישנו את עמדותיו של רבין", מספר פליקס, "נבוא אלפים". והאלפים התייצבו והתיישבו ופונו והתיישבו שוב, ותמונת האלפים הצועדים אל אחת ההתנחלויות היא תמונה די סטנדרטית אבל מספרת את סיפורה של הדרך להשיג את מבוקשו של מגזר.

      יש רק עוד ציבור אחד מגויס כל כך, ושני המגזרים האלה, הכל כך מגויסים, החרדים והדתיים לאומיים, עושים זאת בשם השם. כך, תוך אמונה יוקדת והבנה מהירה כי רק התעלמות מהכללים ומהאיסורים שהטילו הממשלה והצבא תביא אותם למחוז חפצם, הצליחו המתנחלים לכפות את דרכם על הממשלות לדורותיהן.

      ואלה, מההתחלה ועד הסוף, מימין ומן השמאל, גילו אזלת יד, פחדנות או סתם אי-נקיטת מדיניות. עובדה, אפילו אחרי המהפך של 77' לא התקבלה שום החלטה ממשלתית רשמית שנוגעת לקידום ההתנחלויות או סיפוח השטחים, ו-50 השנים שמאז 67' מתאפיינות בהיגררות אחר המציאות מבלי לעצור ולבדוק משמעויות ודרכי פעולה. גם מי שתומך בכל לב בהתנחלויות ובמתנחלים צריך להיות מודאג מהיעדר התכנון, ההתמודדות והחזון של ממשלות ישראל כפי שהוא משתקף בסרט, כי הוא משקף את רפיסותן, עד היום, גם בנושאים נפיצים אחרים.

      פלסטינים אין כמעט בסרט, אולי כדי להעמיק את הרושם שהוא מנסה לצייר - המתנחלים באו לכבוש ולא "לחיות עם". בסופו של דבר הסרט משאיר תחושה קשה בלב הצופה. דותן אמנם לא מציע שורה תחתונה ולא אומר מפורשות לאן נגיע בגלל "המתנחלים", אבל המסר שלו מאוד ברור, למי שמזדהה עם דעותיו וחרדותיו. אבל נדמה שגם מי שמאמין בכל לב בהתנחלויות ובתרומתן לקיום העם היהודי בארץ ישראל, לא יכול להשאר אדיש למגוון סוגי הקיצונות שהוצגו בסרט. אם אחרי 50 שנות התנחלות בלבבות, אלה המתנחלים שמוצגים בבתי הקולנוע שבתוך הקו הירוק, משהו בתכנית בכל זאת השתבש.

      כמה הערות קוסמטיות לסיום: שמעון דותן סייר כשלוש שנים בין מתנחלים והתנחלויות ושאל הרבה שאלות, ואין ספק שזו יצירתו המונומנטלית. ולמרות זאת אולי נכון היה לשקול לתת לקריין או קריינית מקצועיים לקרוא את קטעי הטקסט שמניעים את העלילה. אפילו טעות עברית אחת או שתיים השתרבבו לקריינות שלו, והקטעים ההיסטוריים הזכירו את הסרטים מלאי הפאתוס של שנות ה-60' וה-70', אבל חסרה בהם עוצמה. חבל.

      המרואיינים המקצועיים ששולבו בסרט - פרופסורים, עיתונאים, חוקרים וכדומה - הם אחת התוספות המשמעותיות בו, אבל פעמים רבות מדי נשמט הקרדיט שלהם, או שהיה חסר בו מידע. מה הערך של דבריו של פרופ' מירון בנבנישתי למשל, אם הצופים אינם יודעים מי הדובר? על כך חבל.