חושב שזה חשוב: ח"כ אוחנה רוצה אתכם עם אקדח, ויש לו סיבה טובה

אבנר: בוקר טוב, ח"כ אמיר אוחנה.

אוחנה: בוקר לא פשוט, אבנר.

אבנר: רציתי לדבר איתך על הטבח באורלנדו.

אוחנה: שמע, זה נורא רחוק, לא הספקתי להגיע לזירה הפעם.

אבנר: אף אחד לא ציפה. אתה כאן בתור נציג הקהילה שנגדה כוון הטבח, וגם בתור תומך נלהב בהקלות בנשיאת נשק.

אוחנה: יותר אזרחים עם נשק זה יותר מחבלים מנוטרלים בזירות.

אבנר: וכנראה שגם יותר זירות.

אוחנה: איפה ומתי?

אבנר: היפותטית. בוא נדבר על הפיגוע באורלנדו.

אוחנה: מחבל שהושפע מדאעש.

אבנר: זה קצת שטחי. אנחנו יודעים שזה מה שהוא אמר למשטרה, אבל אנחנו גם יודעים שהמחבל הוא הומו שבילה במועדון הזה כמה פעמים, התחיל עם גברים שם, לא בדיוק לוחם שהתחנך במוסול.

אוחנה: מה אתה רומז יא שמאלן?

אבנר: אני רק אומר, שהזמינות של נשק בארה"ב משחקת תפקיד כשאדם מטורף מחליט לעשות משהו עם הטירוף שלו. חוקי הנשק לא גרמו למישהו לנטרל את המחבל במועדון, הם כן עזרו למחבל להפוך למחבל.

אוחנה: אתה אומר שהמבלים במועדון הם נאיבים, הם לא מכירים את האסלאם הקיצוני ולא יודעים שהוא מוכן להכות בכל רגע בעולם החופשי.

אבנר: אני אומר שאנשים שפויים לא מסתובבים במסיבות עם אקדחים.

אוחנה: זה מסביר את המבטים.

(השיחה לא התקיימה מעולם ויהיה מגוחך לקשור בינה לבין המציאות)

ראוי להעריך את ח"כ אמיר אוחנה. להיות ההומו המוצהר הראשון במפלגת ימין זה לא דבר פשוט. להרגיש מיעוט בחברה הישראלית - ניחא, ערבים וטובים ממנו חוו זאת על בשרם, אבל אוחנה לא ישב בצד והתלונן. הבכי והנהי הם נחלתם של אחרים, הוא קם והחליט לייצג את המיעוט שאליו הוא משתייך. וזו החלטה שצריך להעריך. כל אדם שפוי שמוותר על אלמוניות והופך לנבחר ציבור לוקח סיכון, יודע שחייו הפרטיים לעולם לא יחזרו להיות כאלה.

אוחנה אדם רציני, הוא ודאי התחבט רבות בשאלה אם זה בכלל שווה את זה. שיקוליו האישיים יישארו בינו לבין קרוביו, ניתן להניח שאת ההחלטה לפנות לחיים הציבוריים הוא לקח מתוך הבנה שהוא חלק ממיעוט שקולו ראוי להישמע. אלא שהמיעוט שאליו אוחנה משתייך הוא לא קהילת הלהט"ב, אלא ימנים שמשתייכים אליה. בבושקה של מיעוטים שאוחנה מתחבא בתוכה, מרכיב ומפרק בכל פעם שהוא מגדיר את זהותו. בובה מזרחית שבתוכה בובה להט"בית שמסתירה בובה ימנית. ייתכן שהסדר הפוך, ייתכן שגם לאוחנה הוא לא תמיד ברור.

כשאוחנה מסיים לשחק, בובות הבבושקה פרוסות כולן על השולחן. ומשנגמר השעשוע בפירוק הזהויות - לא ניתן להסתיר את הבובות, וצריך להתחיל ליישב ביניהן. הטרגדיה היא שהאג'נדות שמרכיבות את משנתו של אוחנה לא מקיימות הרמוניה כמו בובות שנוצרו ביד אמן להתאים זו לזו, אלא כמו כפפה שלא מתאימה ליד. וכאן, להבדיל ממשפט או ג'יי, אם הכפפה לא מתאימה - זה לא משחק לטובתך.

הסתירה בין הזהויות לא הייתה יכולה להתחבא לאורך זמן. פחות מחודשיים מהשבעתו הוא כבר נעדר מהצבעה על זכויות להט"ב. הצבעות שהן בנפשה של הקהילה - הכרה במשפחות שכולות חד-מיניות, איסור לשלוח ילדים לטיפולי המרה - לא לוקסוס, אין כאן דובדבנים וקצפות. דרישות בסיסיות שהכשירו את הזעם על הנציג שלא ייצג. אוחנה הסביר אז, בהתנשאות מסוימת, על משמעותה של משמעת קואליציונית. אלה שיקוליו, ויבחר הבוחר להאמין או לא, אבל היה זה הרגע שבו כפפת הקהילה לא התאימה לידו הימנית.

אוחנה הוא חבר כנסת בליכוד, וככזה ישפוט אותו הבוחר הליכודניקי בפריימריז. אוחנה לא יכול היה להישאר על תקן ההומו המוצהר לבדו, זה לא מחזיק. צריך עוד משהו. הוא הסתכל ימינה וימינה, הבין שפורץ דרך משלם בדריכה על פלטפורמה שלא מורגלת לשכמותו. בשנים האחרונות ח"כים בכירים בליכוד הפגינו יחס חם לקהילה, תא "גאווה בליכוד" שאוחנה ממייסדיו זכה לחיבוקים חמים משרים כמו רגב ויעלון.

אבל הליכוד לא שואב את כוחו מהקהילה הגאה, לא היא מכתירה את נסיכיו. אוחנה היה צריך מיתוג ביטחוני, על זה מצביעים כאן, לא על פונדקאות וזכויות אזרח. והומו לבדו, במפלגה ימנית, מה הסיכויים של זה לשרוד בלי טיקט מיליטנטי בכיס? הוא התקדים, אין לו ארכיון שינבא את סיכויי ההצלחה של עצמו, אז הוא הלך על בטוח.

אמרת ביטחון - אמרת נשק. וכמה שיותר ממנו. אוחנה החליט שהקלות בנשיאת נשק זו המהות, זה מה שחשוב כרגע לעם - וחשוב מזה, לאמיר אוחנה. זה עוזר לקבל קריאות לתכניות בוקר, זה מייחד אותך, זה הופך אותך לאחלה גבר. אתה כבר לא ההומו ההוא שנכנס לכנסת כי סילבן ודנון הלכו, אתה הח"כ ההוא שבעד נשק. וכן, אתה גם הומו מוצהר. אנחנו בסדר עם זה, רק תסדר לי אקדח כי נהיה כאן מטורף.

לזירת הפיגוע בשרונה אוחנה הגיע ונעמד מול המצלמות. אתה לא מפספס זירה ביטחונית כשאתה הח"כ ההוא שבעד נשק. כתב חדשות 2, גלעד שלמור, לא סיפק לו את התענוג בזמן מסך חינם. הוא שאל את אוחנה מדוע הגיע לזירה אם לא נכח בפיגוע. הח"כ הכריזמטי נפל לגמגום לא אופייני, הוא הותקל. מה שעובד בתכניות בוקר לא עובד בזירה שבה נרצחו אנשים, את ההון הפוליטי שהוא ניסה לגרוף קשה להלבין. "חשבתי שזה חשוב", ענה ובוודאי התחרט מיד. קולות הבבושקות בראשו זעקו עצות לא אחידות, שהסתיימו בתשובה לא קוהרנטית. איך זה קרה לי, ודאי הרהר, זו זירת פיגוע ואני הח"כ שבעד נשק לאזרחים, איך לא הזכרתי את הפרט היחיד שחשוב, הפרט שגם היה מחלץ אותי ממבוכה.

הפיגוע באורלנדו כוון לקהילה הגאה ואחראי לו מחבל מוסלמי. מכרה זהב לגינויים. זה נס, זעקו הבבושקות בראשו של אוחנה, וחיש נכנסו אחת לתוך השנייה כדי להעמיד בובה אחת שתאפשר לדקלם אג'נדות סותרות שלרגע יישמעו קוהרנטיות, כדי לגרוף את ההון הפוליטי בפעם הבאה. וזה מה שיפה וטרגי בסיפור, תמיד תהיה הפעם הבאה, תמיד תהיה עוד זירה על הגלובוס שתאפשר לך לתקן, כי נהיה כאן מטורף.

אבנר: ח"כ אוחנה, יום אחרי טבח במועדון גייז אמרת בגל"צ שאנחנו לא נמצאים בזמנים שבהם רודפים את הקהילה. אתה באמת חושב ככה?

אוחנה: אין ספק שהקהילה סופגת שנאה, גם בישראל.

אבנר: וכדי להילחם בזה, לא היה פשוט יותר לנצל את העובדה שעד לפני רגע היית ח"כ בקואליציה של 61 ח"כים, שיכולת לאחוז את מי שצריך איפה שצריך, ובמקום לתקן עיוותים בחרת לשחק בנשק?

אוחנה: חשבתי שזה חשוב.

(גם השיחה הזו לא התקיימה מעולם)