פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאחורי קיר הזכוכית: הצצה נדירה למפגש אסירים עם ילדיהם

      מאחורי הסורגים הזמן עוצר מלכת, אך בחוץ ילדי האסירים ממשיכים להתבגר. אסירי כלא כרמל מחכים חודשים למפגש המשפחתי שיפר את שגרת הבדידות והניתוק ויעניק מעט תקווה עד השחרור. כיצד הם מתמודדים עם הקושי להסביר לקטנים שאבא בכלא ומה עושים עם החשש שבן המשפחה לא יופיע?

      מאחורי קיר הזכוכית: הצצה נדירה למפגש אסירים עם ילדיהם
      צילום: יותם רונן, עריכה: רן צימט ויאיר דניאל

      בין כתלי בית הסוהר כרמל שבצפון, קשה שלא להבחין בייאוש. רוב האסירים בילו בעבר תקופה ממושכת מאחורי הסורגים בגין עברות סמים, אלימות ומין. מכאן הם אמנם ייצאו לחופשי, אבל עבור רבים מהם מדובר כנראה בשהות קצרה בחוץ, לפני המאסר הבא.

      בהיעדר חופש, הייאוש הזה דווקא עשוי להיות יותר נוח: סדר יום מתוכנן מראש, ארוחות קבועות, טיפול רגשי, חוגי העשרה, עבודה, מיטה ותקציב זעום. "מי שאומר שבחיים לא יחזור לכאן - משקר", אומר אחד האסירים. והתמונה אט אט מתבהרת - הייאוש האמיתי הוא מהחיים בחוץ.

      התפאורה של הכלא צפויה. גדרות תיל מסתלסלים סביב, שומרים חמושים, תאי שינה צפופים ונעולים. מאות גברים לבושים כתום, נענים לפקודות הכלא ולשעות המנוחה והעבודה, לספירה והאוכל. לכאן הם מגיעים כדי לרצות את תקופת המאסר האחרונה שנותרה להם, לא יותר משלוש שנים. 290 גברים באמצע החיים, שסופרים את חודשי שגרת הכלא האחרונים שנותרו לשחרורם. אך היום הוא יום מיוחד עבורם. בעוד כמה שעות יערך מפגש בין בני המשפחות לאסירים הפעילים בקבוצה טיפולית שמיועדת למכורים לסמים. גם הקשוחים ביותר מתקשים להסתיר את התרגשותם.

      בין כתלי הכלא אף אחד לא נראה מסוכן. לרבים מהם יש ילדים שהשאירו מאחור, שלא חיבקו או ראו. ילדים שהם בקושי מכירים. אותו פושע מסוכן שהורשע והורחק מהציבור מצטייר פתאום כחלש, כמעט מכמיר לב. דעתו של צופה מהצד יכולה להתבלבל לרגע. הילדות הקשה, החיים תחת עוני, החינוך הכושל. לרגע, סיפור החיים משתלט על ההוויה, והעבירה מקבלת מקום משני.

      אהרון (כל שמות האסירים ובני משפחותיהם בדויים) כבר אינו צעיר, באוזנו האחת מכשיר שמיעה. הוא לא מרבה בפרטים על תקופות המאסר הקודמות שלו או הסיבה בגללה הוא כלוא כעת, רק מסכים לספר שכבר שנים ארוכות הוא יוצא ונכנס בין הסורגים. "יש לי ילד בן 19", הוא מספר בגאווה ועיניו מתעוררות. "הוא יודע עליי הכול. מה אני עושה, מה הביא אותי למצב הזה בחיים, איפה הייתה הטעות שלי. חוץ מהילד הזה אין בחיי דבר".

      בית כלא כרמל בעתלית, אסירים נפגשים עם משפחות, יוני 2016 (יותם רונן)
      "מי שאומר שבחיים לא יחזור לכאן - משקר". אסירים לפני המפגש עם ילדיהם בכלא כרמל, השבוע (צילום: יותם רונן)

      ברחבת הכלא פזורים טלפונים ציבוריים והאסירים רשאים להשתמש בהם כאוות נפשם בזמנם הפנוי, בעזרת כרטיס דמוי טלכרט המקציב את שעות השיחה. אהרון מרבה להתקשר אל בנו להתעדכן בחייו, אך הבן אינו מרבה לבקר או ליצור קשר בעצמו. הפעם האחרונה בה נפגשו פנים אל פנים הייתה בשנת 2009. בעוד כמה שעות יערך, כאמור, המפגש. אהרון התקשר להזמין את בנו והוא אמר שישתדל להגיע, אך בלי הבטחות. "אני אפילו לא יודע איך הוא נראה, עזבתי כשהוא היה ילד קטן, היום הוא כבר גבר", משתף אהרון. "לא ישנתי כל הלילה מהתרגשות".

      נותרו כמה שעות עד הפגישה, העצבנות וההתרגשות מורגשות באוויר. אהרון חסר מנוחה, עיניו מתרוצצות כמחפשות את בנו כבר עכשיו. לקראת יום המפגש כתב לו מכתב בו סיפר את כל מה שביקש לומר במשך שנים, אך לא העז. "כתבתי לו שאני מצטער על שלא הייתי אבא טוב", הוא חושף. "לא הייתי שם כשהוא היה צריך אותי. לא בבר המצווה ולא ביום ההולדת, לא בבית הספר ולא בגן. לא הייתי בכל מהלך החיים שלו. הוא גדל בלי דמות אב. היה לו קשה". אהרון, שגדל בעצמו בלי אבא, שיתף במכתב שהוא מבין את הקושי. "אני מצר על זה, כואב לי עליו. אני לא יודע אם אוכל לפצות אותו אי-פעם. אין לי אף אחד בחיים, הוא הדבר היחיד שיש לי ואני לא יודע אם הוא יסלח לי". אך לפחות בבוקר הזה, כל הצער מתחלף בתקווה למפגש, שאולי יבנה את היחסים ביניהם מחדש.

      זו שעת מפקד. על כולם להיות בתאים, מאחורי דלתות נעולות, ולחכות לספירה. בתא מספר 7 כלוא אוראל. הוא נשען על הסורגים מתוך תאו ופותח בשיחה נינוחה. הקסם האישי, החן והשפה הרהוטה עשויים לרגע להטעות את מי שמאזין לו. "אני לא עבריין קלאסי", הוא אומר בחצי התנצלות, "לא עם שרשראות זהב או מאלה שיורקים על הרצפה". כשהדלת נפתחת נגלה בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, פנים עדינים ומבט שובה לב. הוא מדבר בחופשיות, ומספר לכל המבקש לשמוע על העברות בגינן הוא מרצה תקופת מאסר. אלימות, שוד ופריצה, "אבל לא פגעתי באף אחד", הוא אומר, וקל להאמין לו.

      כשבנו היה בן שנה, אוראל נאסר בפעם הראשונה. כשהיה בן שנתיים נפגשו מאחורי קיר זכוכית. היום, הוא כבר בן שש. חלק מהאסירים זכאים להיפגש עם בני משפחותיהם רק בדרך הזו, כשקיר זכוכית מפריד ביניהם. "חשבתי שזה יעשה לי טוב לראות את הבן שלי, ולא רק דרך תמונות", נזכר אוראל במפגש האחרון. אך כשבנו בן השנתיים ניסה לזחול אליו דרך אשנב קטן, הסוהר מיהר להפסיק את המפגש, "זה היה ביקור סגור והתחושה הייתה קשה משציפיתי". לבו נשבר, והוא ביקש שבנו הצעיר לא יגיע עוד לביקורים בתנאים האלו. "באותן שנים לא עניין אותי כלום. הייתי עושה צרות, לא מגיע לפגישות עם עובדת סוציאלית, לא לטיפול ולא לשיקום. עניין אותי רק פשע, הייתי רואה עבריין בבית הסוהר וחושב איך אהיה יותר חזק וגדול ממנו", מסביר מדוע אינו זכאי עדיין למפגשים רגילים, פנים אל פנים. "ואם לומר את האמת, כשהייתי קטן, החלום שלי היה להיות עבריין".

      כשלבנו מלאו ארבע, אוראל החליט לעבור שינוי והחל לאמץ את תהליך השיקום. הוא הבין כי אינו יכול להמשיך בדרכיו ועליו להשתנות - עבור בנו. "תיכף אתה משתחרר, יש לך ילד. הוא כבר בן ארבע, חמש כשתצא, אתה יודע להיות אבא?". השאלה הזו לא נותנת לו מנוח. הוא סיים 12 שנות לימוד ועבד כעוזר הוראה בבית הכלא. כמעט ארבע שנים השיחות עם בנו התנהלו רק דרך הטלפון, כשתמיד סיפר לבנו שהם לא נפגשים כי אבא בעבודה. "אבל הילד לא טיפש, הוא מבין שיש משהו אחר, שאבא לא בעבודה כל כך הרבה זמן".

      בתקופת המאסר השנייה שלו החליט להשתתף בקורס בשיטת אדלר להורות שהוצע בכלא. לקראת סיום הקורס, נערך מפגש בין ההורים לילדים. "הפעם שיניתי גרסה. כשהילד הגיע לביקור החלטתי שזהו, הוא בן שש והוא כבר מבין שאבא לא קצין בצבא או טייס במטוס כמו שהרבה אנשים מספרים לילדים שלהם. הושבתי אותו על הברכיים ואמרתי לו 'חמוד, אתה רואה את המקום הזה שאנחנו נמצאים בו? אבא עשה משהו שאסור היה לו לעשות ובגלל זה אבא צריך להיות פה בעונש. יש לי מיטה, מקלחת ואפילו מכולת שאני יכול לקנות בה ממתקים, ואני יוצא כאן לעבוד'". לראשונה דיבר עמו גלויות, מבלי להסתיר דבר. "רציתי שיבין שאני לא נמצא בבית סוהר כמו שרואים בסרטים". המפגש חיזק את הקשר ביניהם, אולם כשנשאל האם יחזור לכלא גם בעתיד לאחר השחרור הקרוב, לא הצליח לספק תשובה חד משמעית. על דבר אחד הוא כן מוכן להתחייב: בניגוד לסביבה בה הוא גדל - את בנו הוא ירחיק מעסקים מפוקפקים.

      בית כלא כרמל בעתלית, אסירים נפגשים עם משפחות, יוני 2016 (יותם רונן)
      "אני לא יודע איך הוא נראה, עזבתי כשהיה ילד קטן. היום הוא כבר גבר". אהרון, ממתין לבנו ביום הביקור, השבוע בכלא כרמל (צילום: יותם רונן)

      המשפחות הראשונות נאספות בכניסה לבידוק בטחוני. אחת אחת הן נכנסות אל מתחם הכלא. רפי, בן 34, נשוי עם שלושה ילדים. מרחוק הוא מזהה בתו הקטנה בת הארבע, אותה לא חיבק כבר שנתיים. במשך 17 שנה הוא יוצא ונכנס לבתי כלא בגין הונאה, אלימות ועבירות סמים שונות. את ילדיו הוא בדרך כלל רואה מאחורי קיר זכוכית קר. הפעם היא רצה אל זרועותיו, בלי מחיצות. הוא מרים אותה גבוה ולא עוזב.

      מסביב שלטים צבעוניים וקולות ילדים. רגע של נורמליות במקום ממש רחוק מנורמליות. אווירה של יום ביקור משפחות במקום עבודה. הצוות המטפל מנחה את האסירים לספר לילדים את האמת, אך לא כולם מצליחים. "עד עכשיו סיפרתי לקטנה שאני בעבודה", מודה רפי. "בכל שיחה היא מתבאסת ושואלת מתי אחזור הביתה, אבל הגדולים כבר מבינים שאני בבית סוהר. אני מדבר איתם בטלפון ומסביר להם שעשיתי עבירות, ועכשיו אני משלם על זה". הוא מאמין שהם כועסים עליו, ויודע שיש מחיר להיעדרותו מחייהם. מאספות ההורים, החוגים, ימי ההולדת והרגעים הקשים. "יש לי קשר טוב יותר עם הבת הגדולה לעומת הילדים האחרים. היא מדברת ומשתפת את הקושי שלה, ואני משתף אותה במה שעובר עלי. היא מגנה עליי מול שאר המשפחה". רפי נעלם עם משפחתו אל קצה הדשא. תכף יכנסו את כל המשפחות והאסירים לשיחה והסבר על הכלא והתהליך שעוברים האסירים. הבת הקטנה של רפי תלמד בפעם הראשונה היכן נמצא אביה.

      כלאי גל פרי, עובדת סוציאלית בבית הסוהר כרמל, מסבירה שאסיר עם ילדים מבין את מחיר המאסר הרבה יותר מאסירים אחרים, אבל זה לא ימנע ממנו בהכרח להגיע למאסר הבא. "כשמדברים עם האסירים בשיחות אישיות, עולה הרגישות והקושי בשל העובדה שהם לא עם הילדים, שהמרחק משפיע על הקשר איתם ולא רק על ההורים של האסירים או עליהם. הילדים זו הבטן הרכה".

      במקרים רבים, הילדים מהווים עבור האסירים הבטחה לעתיד טוב יותר, מקור תקווה עד השחרור ומוטיבציה לעבור את ההכנה הממושכת לקראת הפגישה עם המשפחות. "פעמים רבות מדובר באסירים שלא נמצאים כלל בקשר עם הילדים. למשל, במקרים בהם הגבר מואשם בעבירות אלימות והילדים נכחו בסיטואציה".

      לדברי פרי, לקראת המפגש מתעוררים לעיתים קרובות חששות מצד האסירים בשל העבודה ש"הם לא יכולים לפרנס את המשפחה שלהם ועשויים להפוך לנטל כלכלי". אך המפגש הישיר דווקא מפחית את החרדות בקרב הילדים, ויוצר עבורם חוויות חדשות עם האב.

      בית כלא כרמל בעתלית, אסירים נפגשים עם משפחות, יוני 2016 (יותם רונן)
      "עד עכשיו סיפרתי לקטנה שאני בעבודה. בכל שיחה היא מתבאסת ושואלת מתי אחזור הביתה, אבל הגדולים כבר מבינים". מפגש אסירים וילדיהם בכלא כרמל, השבוע (צילום: יותם רונן)

      בין המבקרים הראשונים בכלא הייתה ילדה צעירה בת שמונה. היא רצה קדימה, אוחזת בציור שהכינה, כשהמלווה נותר מאחור. העליצות והביטחון העצמי שלה בולטים בנוף הכלא, ומשנים ברגע את תמונת האסירים הדרוכים הממתינים לבני משפחותיהם. הסוהרים מכירים אותה מפגישות קודמות, והאסירים מחליפים איתה כיפים ידידותיים. בעוד כמה שנים היא תבין את המשמעות של הביקור היום, היא תלמד מדוע אביה אינו בבית ככל האבות. אולי היא תכעס עליו, אולי דווקא תגן. מה שבטוח - הביקורים בכלא יהיו חלק מזיכרונות הילדות שיעצבו את עולמה. אביה, שמוקף חברים, משוויץ בגאווה בציור שהביאה, ומצליח לשכוח רק לרגע היכן הוא נמצא.

      אלמוג, בת ה-19 ביקרה בבית הכלא כבר מספר פעמים. מאז שהיא זוכרת את עצמה, אביה נמצא מאחורי הסורגים והיא מבקרת אותו בכל אפשרות, בדרך כלל מאחורי זכוכית. כשעוד הייתה בתיכון כתבה עליו סיפור ופרסמה אותו ברחבי הרשת. הסיפור נגע ברשויות הכלא והותר לה, באופן חריג, לבקר אותו ללא מחיצות. היא בחורה חזקה, למודת ניסיון וכאב. מגיל צעיר הבינה היטב היכן נמצא אביה, וידעה לזהות את דפיקות הדלת של המשטרה בביתם בכל פעם כשהגיעו לעצור אותו.

      למרות כל אלה, דווקא המפגש הזה הצליח לשבור אותה. "פתאום יש הרגשה של חיים אמיתיים. אוכלים צהריים ביחד, מסתובבים, רואים איפה הוא חי, וכל זה נגמר ברגע שיוצאים מהשער. אנחנו ממשיכים - והוא נשאר שם", היא מספרת בכאב. הפעם האחרונה בה חיבקה את אביה הייתה לפני שלוש שנים, לפני המאסר הנוכחי. "לא ציפיתי שיתנו לו לחבק ולנשק אותנו. לרגע הרגשתי את אבא שלי".

      סוף היום. המשפחות אט אט מתפנות החוצה, האסירים חוזרים לתאיהם מחויכים. אווירת החג שעטפה את הכלא לכמה שעות נעלמת. השמחה מתחלפת שוב בשגרה האפורה, אבל האדרנלין ממשיך לזרום בקרב כל אלו שזכו לביקור המיוחל. גם אהרון ישב כל היום בין המשפחות. לצד העוגות, הפלאפל וצחוק הילדים, בתוך המולת ההתרגשות של אבות שלא ראו את ילדיהם במשך חודשים ואף שנים. אך כשכולם מתפזרים, מתברר שבנו לא הגיע למפגש. כשניסה להתקשר אליו - הנייד היה סגור. אהרון המשיך לשבת גם כשהבין שבנו לא יגיע, העמיד פנים שהכול כשורה, בזמן שאירח חברה לשתי אחיותיו שהגיעו לביקור. הציפייה האדירה התחלפה בעצב שנותר כבוש בתוכו. הפנים אמנם נשארו חתומות, אך העיניים המשיכו להתרוצץ בחוסר שקט, חיפשו את הבן שלא בא.