בגיל 19, עומדים מאחורי תאיר קמינר 125 ימי מאסר בכלא צבאי. רק לפני שבועיים השתחררה מהמאסר החמישי שלה, ביום רביעי היא צפויה להיכנס לתקופת מאסר שישית, אך על פניה לא ניכר כל פחד או חשש, רק נחישות לקראת התמודדות עם תקופת מאסר נוספת. "הצבא לא מאפשר לי לקבל פטור משירות מבלי לשקר אצל קצין בריאות הנפש (קב"ן) או להצהיר שאני פצפיסטית אבל זו לא אני", היא אומר בניסיון להסביר את המשמעות של סרבנות אידאולוגית, בסלון בית משפחתה שבמרכז תל אביב.
קמינר למדה בבית הספר גורדון בעיר ולאחר מכן בתיכון עירוני א'. בנערותה הייתה פעילה מאוד בתנועת הצופים, ולאחר שסיימה את התיכון עברה להתגורר בשדרות במסגרת שנת שירות עם התנועה. לא מלכתחילה היא החליטה להיות סרבנית, ובמהלך השנה שבה התגוררה בשדרות, החלה לגבש את עמדתה בנושא עד שבינואר האחרון עמדה בלשכת הגיוס וסירבה.
"מאז שהתחלנו לדבר על צבא ברצינות, הרגשתי מחויבות עמוקה לשקול את הדברים. הלכתי לצו ראשון ולא רציתי לשלול שום אפשרות, ואם הייתי מתגייסת, הכיוון היה לתפקיד חינוכי", היא מספרת. "אבל במהלך שנת השירות הקדשתי לכך הרבה מחשבה וחוויתי גם הרבה חוויות, כמו מבצע 'צוק איתן' בשדרות".
תחת אש ובעבודה צמודה עם ילדים תושבי העיר הדרומית, היא פיתחה עמדות מוצקות נגד פעולותיה של מדינת ישראל בכל הנוגע לפתרון הסכסוך. "בשבוע הראשון בשירות, שאל אותי אחד הילדים כמה זמן יש לנו בתל אביב באזעקה. עניתי שדקה וחצי והוא התפוצץ מצחוק. הוא אמר לי שבדקה וחצי הוא יכול להכין ארוחת צהריים, להכין משחקים, להספיק המון ולהגיע לממ"ד. ככה הם חיים", היא נזכרת. "בנוסף, אי אפשר להאשים את הנוער שם בשנאה שיש להם כלפי פלסטינים, ומנגד ילד בעזה מפתח שנאה ליהודים בגלל המצב שבו הוא חי. זה גרם לי להבין שאנחנו יוצרים דורות של שנאה, ואם לא נעשה עם זה משהו המצב יהיה גרוע יותר".
המצב הביטחוני הפך לאט לאט להיות עוד נדבך בתחומים נוספים שאליהם נחשפה קמינר והשפיעו עליה במהלך שנת השירות. "הייתה לי תחושה מאוד חזקה של תסכול, כעס וגם רגשות אשמה במידה מסוימת. לאו דווקא בגלל המצב הביטחוני, אלא גם בתחומים סוציו-אקונומיים. בהמשך השנה זה תורגם לרצון לעשות ולשנות, ולא רק להיות מתוסכלת. אני מאמינה שיש קשר בין שימור הכיבוש והפערים החברתיים-כלכליים, למצב הבעייתי הזה". בסיום השנה היא מחליטה לא להתגייס בשל התנגדות לכיבוש בשטחים ומבינה שהיא צפויה לשלם על כך.
"ברגע שמדבר בסרבנות אידאולוגית - הצבא נלחם בזה"
תופעת הסרבנות לא זרה לקמינר אך היא לא הייתה ברירה המחדל שלה. מבט חטוף על ביתה יכול לספר לא מעט על הזהות הפוליטית של בני המשפחה. "אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש" ו"עובדות ביחד נגד הכיבוש" הם רק חלק מהסטיקרים שמודבקים בקומה שבה מתגוררת המשפחה.
"יש לי שתי אחיות. אחת מהן התגייסה ועשתה שירות מלא והשנייה סירבה. גם בן דוד שלי סירב להתגייס, כך שזה לא זר לי", היא מספרת. "המשפחה מאוד פוליטית ומאז שאני זוכרת את עצמי שמעתי את המילים כיבוש, פלסטינים וזכויות אדם, אך למרות זאת לא גדלתי באווירה שמטיפה לא לשרת, אלא באווירה שמעודדת לשאול שאלות ולדעת שאין דרך אחת בלבד להסתכל על הדברים".
היא מסבירה שהעניין הוא לא פציפיזם. לדבריה, היא דווקא בהחלט מבינה את נחיצותו של הצבא, "אבל לא בכל מחיר". "אני לא אומרת שצריך לפרק את הצבא הישראלי. אני מכירה בזכות של מדינה להגן על עצמה, אבל לא בכל מחיר. כרגע, אני לא מוכנה לשתף פעולה. אף אחד לא יושב בכלא כל זמן שהצבא יכול לצייר אותו כמשוגע או לא מציאותי, אבל ברגע שמדובר בסרבנות אידיאולוגית הצבא מנסה להילחם בזה", אמרה.
אף שצה"ל מציע מגוון נרחב של תפקידים, קמינר לא מתפשרת. "זה לא משנה באיזה תפקיד אתה בצבא, עדיין אתה חלק מהמערכת הזו, גם אם אתה הבורג הכי קטן ושולי", היא אומרת. "בפן האישי יכול להיות שבהמשך חיי הסרבנות תפגע בי, אבל בדיוק בגלל זה אני חושבת שפרה קדושה כזו צריך לשחוט. מעבר להצהרה הפוליטית, יש גם את העניין של לחיות עם עצמי. לא לשתף פעולה עם זה וגם לפעול בצורה אקטיבית".
למרות הקונצנזוס סביב הגיוס לצה"ל, קמינר דווקא מקבלת מגוון רחב של תגובות. "אני מקבלת הודעות תמיכה בפייסבוק וגם הודעות נאצה, אבל זה מוכיח שאנשים לא אדישים לכך, וזה מה שהיה לי חשוב. זה נתן לי להבין שהמון אנשים חושבים שישראל זה מה שביבי מייצג, ופתאום פלסטינים ואנשים מכל העולם מבינים שיש אנשים ישראלים שנאבקים בעד השלום ונגד הכיבוש וזה מאוד מרענן בשבילם", היא אומרת.
לקראת המאסר הבא, היא מספרת שהיא מקווה שהסיפור יסתיים בקרוב ומתכוונת להגיש בקשה להיפגש עם ועדת מצפון. "בגדול אני מאוד מקווה שזה יסתיים, אבל אם לא, אני אמשיך באותה צורה. האמת היא שלא ציפיתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל אני מוכנה לשלם את המחיר", אמרה.
כמו כן, היא מספרת שהיא מקווה ש"יותר אנשים יסרבו" ומאמינה ש"מסה גדולה יותר בכל מחזור תוביל לשינוי". לקיומו של הצבא היא לא ממש חוששת. "הרי גם אם יהיו 50 סרבנים במחזור לא יקרה כלום לצבא. עשרות אחוזים לא מתגייסים בכל הארץ, ממילא הכמות היא ענקית. יש המון שמשתמטים ולא קורה לצבא כלום", היא טוענת. "לא כל כך מהר יהיה איום ביטחוני בגלל נוער שיסרב להתגייס. בעיניי זה לא איום, המצב הנוכחי הוא זה שמאיים עלינו".
בזמן הריאיון, מתחילים לזרום לסמארטפונים דיווחים על הפיגוע הקשה במתחם שרונה בתל אביב. קמינר נשאלת אם מבצע "צוק איתן" וגל הטרור לא גורמים לה להרהר בכך שאולי באמת אין ברירה, היא מסרבת לקבל זאת. "מאוד קל לומר שאין ברירה כשאתה באמצע מלחמה, אבל מ'צוק איתן' עברו כמעט שנתיים ולכולם ברור שתהיה עוד מלחמה - ואז שוב יאמרו שאין ברירה. השאלה היא מה עשו בשנתיים שבהן הייתה ברירה, ועל זה בדיוק אני מדברת. ב-49 שנים אחרונות היו המון ברירות".