העיקר שאמרנו לכם: ארה"ב קרועה בין פשע שנאה לטרור אסלאמי

סימפטום ה"אמרתי לכם", הוא הלקות הפסיכולוגית הכי ילדותית, שמקנן כמעט רק אצל מבוגרים. נדיר למצוא ילדים שישתמשו בהיגד המעצבן הזה. הקרב בארה"ב על המסגור (framing) של הטבח הנורא באורלנדו, המחיש זאת אתמול (ראשון) היטב. מי שצפה ברשת החדשות MSNBC, המזוהה עם עמדות ליברליות-שמאליות, ראה כמעט משאלת לב, בשולי הפרשנויות והדיווחים, שבשוך אבק השריפה והזוועה יתברר האירוע כפשע שנאה. מי שצפה מנגד ברשת הימנית-שמרנית "פוקס ניוז", קיבל את משאלת ה"אמרתי לכם" ההפוכה. היה קשה כבר לכמת את אזכורי המילה "טרור" ו"אסלאם" לאורך יום השידורים, עוד לפני שהייתה ידועה זהות המפגע.

אותו קרב על המסגור עבר במהרה, כצפוי, גם למגרש הפוליטי. המחנה הדמוקרטי, בהנהגת המועמדת לנשיאות הילרי קלינטון, דיבר על חמלה, זעזוע לאומי וחיבוק לקהילת הגייז האמריקנית. המחנה הרפובליקני, בהנהגת המועמד דונלד טראמפ, הדגיש את הטרור, הטרור ושוב הטרור. יתרונם המובנה של הדמוקרטים בהקשר הזה, הוא העובדה שמי שמאכלס כרגע את הבית הלבן הוא אדם מטעמם. ברק אובמה, בהצהרתו, החליט לתייג את האירוע – כנראה לראשונה בהיסטוריה – כפשע "היברידי". זהו גם אירוע טרור, וגם פשע שנאה, אמר. בקרב על הנרטיב, לנשיא תמיד יהיה יתרון על מתחריו.

חשבון הטוויטר הפרוע של דונלד טראמפ נראה מבולבל מתמיד אתמול. בין ציוץ אלים נגד הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן, לבין מתקפה ברוטלית נוספת על קמפיין קלינטון, הוא דיווח לאומה שבאורלנדו היה ירי "ממש רע". האומה הייתה אסירת תודה על האבחנה החדה כל כך. אחר כך חזר לעצמו, ותקף את אובמה על התיוג – או אי-התיוג הרצוי בעיניו, ליתר דיוק – של הפשע. התבטאויות שלו לאחר מכן חזרו למישור המוכר של "זמן לנצח" את הטרור.

הציוצים של טראמפ והאמירות שלו בזמנים כאלה הם מטומטמים, קשה להגדירם אחרת. אבל הם מצליחים לדחוף אגרוף אפקטיבי לבטנם המפוחדת של רבים מהאמריקנים. יותר מכך, מדובר בניצול חולשה של המועמדת קלינטון. היא לא מזוהה עם הפעולה המשמעותית ביותר של ממשל אובמה, חיסול אוסמה בין-לאדן; וכן מזוהה עם היסוס וחולשה בזמן קרב, כמו פיאסקו המתקפה בבנגאזי. היכולת של קלינטון לגייס את קואליציית אובמה, של הצעירים, הנשים והמיעוטים האתניים, אינה רלוונטית כמעט בתקופה שבה האיסלאם הקיצוני מתחיל לאיים על האמריקנים בחצרם האחורית.

טראמפ, לעומת זאת, צפוי להרוויח בטווח הקצר. אמירותיו העקביות אחרי הטבח הקודם שזוהה עם דאעש, בסן ברנרדינו בדצמבר האחרון, היו נדבך חשוב בעלייתו לגדולה בפריימריז. כשהודיע על תכניתו לאסור זמנית על כניסת מוסלמים לארה"ב, רובה המכריע של המערכת הפוליטית שם הזדעזע בתחילה, לאחר מכן זלזל, ואז הוכה תדהמה, כשבסקרים נתגלה שכמחצית מהאמריקנים תומכים ברעיון. ומה זה משנה שבשני האירועים, גם בסן ברנרדינו וגם באורלנדו, פעלו אזרחים אמריקנים לכל דבר, ולא תיירי דאעש.

קלינטון, בסיועו של בעלה ביל, המומחה מספר 2 בניחום לאומי וחיבוק קהילתי; ובסיועו של ברק אובמה, המומחה מספר 1 בתחום, תושיט יד לקהילת הגייז בפלורידה, ותקבל חיבוק אוהד בחזרה. זה גם יאפשר לה להציף בחזרה את הנתונים העקביים האחרים, המדברים על 55%-60% מהציבור האמריקני, שתומך בהחמרת התנאים לרכישת נשק בארצות הברית. כל הסטה של השיח פוסט-אורלנדו מטרור, לנשק ופיקוח עליו, ישרת אותה. ואחרי שנעבור את אורלנדו, נזכור גם שענייני הטרור מגיעים באופן מסורתי לתחתית העמוד בסקרי "מה חשוב לי, כאמריקני/ת".

ומילה אחרונה על אובמה. כאמור, טראמפ ופרשני רשת "פוקס" מיהרו לתקוף את הנשיא על אי-התיוג הקונסיסטנטי של טרור מהסוג הזה, כ"טרור אסלאמי". לנו, דרי הווילה בג'ונגל כמשל אהוד ברק, זה נראה באמת מוזר. אם הברווז הזה עורף ראשים, טובח באנשים וחובש טורבן, זה ברווז אסלאמי. אבל התרבות הפוליטית האמריקנית היא שונה. לאובמה ולקלינטון היה קל מאוד להיסחף אחרי טראמפ, לכאורה, ולהטיל צל של ספק בקהילה שממנה יצא הרוצח. מוסלמים מהווים אחוז בודד (כ-3.3 מיליון איש) מאוכלוסיית ארצות הברית. יש להם שני נציגים בלבד בבתי הנבחרים (ליהודים יש 28, למשל). הם עדיין לא ממוקמים בצורה משמעותית בשום מוקד כוח: לא במדיה, לא בפוליטיקה, לא בלובינג ולא בוול סטריט.

אין זה רק עניין של כללי פוליטיקלי קורקט. למעשה, לא רק אובמה והדמוקרטים, אלא חלק ניכר (אם לא רוב) הרפובליקנים, נמנע מתיוגים כאלה. בארצות הברית, היחס לכל המיעוטים הוא כאל אמריקנים שווי זכויות וחובות. לכן, מתקפה על שופט היספני, תזכה בדרך כלל לגינוי תקיף לא פחות על ידי שחורים ולבנים. לכן גם לא פוגעים ברגשותיה של הקהילה המוסלמית המקומית. מבחינתם, כל מי שהגיע לארה"ב ונשבע אמונים לחוקתה, הוא קודם כל אמריקני; וקודם כל – בעל ערכים אמריקנים, עד שיוכח אחרת.

רותם דנון הוא עורך מגזין "ליברל"