"השכול מצוי מעבר לחילוקי דעות פוליטיים", כתב ד"ר מיכאל פייגה, שנרצח אתמול (רביעי) בפיגוע בלב תל אביב שבו נהרגו ארבעה בני אדם, במאמר שפרסם בעבר ועסק באנדרטה לחללי אסון המסוקים. ד"ר פייגה, סוציולוג ואנתרופולוג שהתמחה "בחברה הישראלית, זיכרון קולקטיבי ומיתוס פוליטי", שימש בשנים האחרונות ראש התכנית ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה ב-1995 באוניברסיטה העברית, קיבלה את הכותרת: "תנועות חברתיות, הגמוניה ומיתוס פוליטי: בחינה משווה של האידיאולוגיות של גוש אמונים ו'שלום עכשיו'".
"מיכאל לא היה איש פוליטי, למרות שחקר נושאים פוליטיים", סיפר עליו פרופ' אורן יפתחאל, ראש המחלקה ללימודים רב תחומיים בבן גוריון. "אחד המחקרים המפורסמים שלו היה השוואה בין 'שלום עכשיו' למתנחלים בספרו 'שתי מפות לגדה'. הוא חקר תופעות תרבותיות של החברה הישראלית. כתב עבודה נחשבת על 'מיני ישראל', ועל מה האתר אומר על הישראלים". יפתחאל הוסיף כי הוא היה "חוקר מאוד חשוב שנכנס לנושאים רגישים ומוציא מהם תובנות מעניינות. הוא היה מהטובים ביותר, פתוח וקשוב. הוא היה דמוקרט אמיתי".
בין מחקריו, עסק פייגה בתרבות השכול וההנצחה לחללים במדינה, בין היתר במאמר על האנדרטה לחללי אסון המסוקים. שם, תיאר כי תרבות השכול מתבססת על שלוש הסכמות: "הראשונה - השכול הוא מחיר הכרחי תמורת קיומם של העם והמדינה, ומשום כך קורבנו של הפרט תורם להישרדות הכלל; השנייה - השכול הפרטי והלאומי משלימים זה את זה, והציבור הישראלי בכללו חש אמפתיה, סולידריות וכאב עם משפחות הנופלים; והשלישית - השכול מצוי מעבר לחילוקי דעות פוליטיים".
באותו מאמר, שפרסם ב-2010, ניתח פייגה את השיר "שום דבר לא יפגע בי" שנכתב על ידי ארז שטרק והתפרסם לאחר מותו באסון המסוקים. ד"ר פייגה התייחס לשורה "לא אשה לא כדור מחבלים", וכתב כי השיר "חתרני, ומבטא פן איקונוקלסטי המייצג חלק נכבד מהאמנות שצמחה בצבא בעקבות מלחמת לבנון. המחבר מבטא אימה קיומית, לאו דווקא לגבי אובדנו, אלא לגבי משמעות האובדן לבני משפחתו. אובדן זה אינו נובע דווקא ממלחמה לדברי השיר הוא עלול להיפגע מאישה או מכדור מחבלים, ההורג גם אזרחים".
ח"כ יונה ספד: "בטח ברגעיו האחרונים היה נינוח, בשיחה לבבית"
ח"כ פרופ' יוסי יונה, חברו של ד"ר פייגה לסגל האוניברסיטה, הספיד אותו. "הדבר שאפיין את מיכאל יותר מכל היה נועם ההליכות שלו, השקט שלו. הוא מיעט לשטוח בפנינו משנות רחבות היקף ולהציג תיאוריות גדולות", כתב בעמוד הפייסבוק שלו. "היו לו כאלה, אבל הוא העדיף לתת להן ביטוי בספריו הרבים ובמאמריו המלומדים. במפגשים שקיימנו הוא העדיף להקשיב, להציג שאלות מאתגרות ולשתף אותנו בתהיות ביקורתיות".
בהמשך, כתב בגילוי לב כי צפה בסרטוני התיעוד מן הפיגוע. "לפני שנודעה לי זהותם של הקורבנות, צפיתי בזעזוע בסרטון של מצלמות האבטחה שתיעדו את זירת הטבח הנורא. ראיתי את האיש שניסה לחמוק מירי הטרוריסטים ונפל אפיים ארצה.
"עכשיו אני צופה שוב בסרטון המצמרר הזה ומדמה את האיש הזה, בטח היה זה מיכאל, שרגעים לפני שנורה למוות ישב באחד השולחנות, מתענג על כוס קפה או אוכל דבר מה, ואולי מקיים שיחה לבבית ונינוחה עם מי מחבריו - לבטח עם אותה ארשת פנים סקרנית, עם אותו חיוך משועשע ואירוני. אני מנסה לדמיין איך ארשת הפנים נעלמת באחת ומתחלפת בפחד ובתדהמה. לפתע, ברגע אחד טרגי, מיכאל, האיש החביב והנעים הזה איננו".
