האי השכן קפריסין מוכר לישראלים מזה עשרות שנים בעיקר כיעד נופש קרוב וזול יחסית ובעבר הרחוק יותר, כ"ארץ גזירה" אליה גורשו המעפילים מאירופה, בידי הבריטים, בשנים 1946-1948. אולם מעטים יודעים על ניסיונות ההתיישבות היהודית באי השכן ניסיונות שאמנם לא נשאו פרי, אך הם מרתקים בין כה וכה וכעת, אחרי שנים רבות של שקט, מועלים שוב על סדר היום.
בשטח צבאי סגור שהכניסה אליו אסורה, בחלק הטורקי של קפריסין, ניצבים שרידי בתים מתפוררים ובית קברות נטוש המהווים עדות לפרק מרתק ונשכח בהיסטוריה של ראשית מפעל התחיה הציוני. בין השנים 1883-1939 חיו בקפריסין עשרות משפחות יהודיות במושבות חקלאיות, כיישום של רעיון התיישבות יהודית באי. הדבר היווה פיתרון למצוקת היהודים במזרח אירופה בחבל ארץ בו ניתן לממש את רעיון גאולת העם, תוך התיישבות חקלאית. היתרון במיקום היה הקרבה לארץ הבחירה, כשקפריסין תשמש כ"קרש קפיצה" להתיישבות בארץ ישראל, בבוא היום.
מדובר בפרשה היסטורית מרתקת שמעט מאד נכתב עליה ושלא נחקרה לעומק עד עכשיו. בספרו החדש "אי קרוב-רחוק" (בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן) שוטח לראשונה הפרופ' יוסי בן-ארצי מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה את סיפור ההתיישבות היהודית בקפריסין החל מסוף המאה ה-19, דרך תחילת המאה ה-20 וראשית הציונות ועד לפרדסי ההדרים בבעלות יהודית שנותרו כזכר עד לסוף המאה ה-20.
בן-ארצי מספר כי הנושא עניין אותו במשך שנים רבות. "נחשפתי אליו כבר לפני 30 שנה, כשחקרתי את תולדות הקמתן של המושבות העבריות בארץ-ישראל", הוא אומר. "מדי פעם מצאתי דיווחים קצרים תחת הכותרת "קפריסין". אספתי אותם. האוסף מילא קופסא, אחר כך ארגז, הלך והצטבר עד שתפס חצי ארון". לפני כארבע שנים הוא החליט לקבץ את רסיסי המידע לכדי יריעה שתפרוש את הסיפור ההיסטורי המיוחד הזה. במסגרת המחקר הוא נבר בארכיונים בישראל, קפריסין ואנגליה וזכה לסיור בליווי חיילים של הרפובליקה הטורקית בצפון קפריסין, בשטח בו נרקמו חלומות למושבות יהודיות. לדבריו מדובר במספר ניסיונות התיישבות חקלאית יהודית באי, ניסיונות שאין ביניהן רצף וקשר. רק ניסיון אחד צלח, ובכל מקרה, היעד היה ארץ ישראל.
האי הועבר לבריטים מידי העות'מאנים בשנת 1878, ושלטון בריטניה בקפריסין הוא שהיווה הבסיס לניסיונות להתיישב באי. שעה שיהודים רבים נתקלו בקשיים להגיע ולהתיישב בארץ ישראל, שכנתה הפכה ליעד אטרקטיבי בשל מיקומה הגיאוגרפי. ניסיון ההתיישבות הראשון היה בשנת 1883, כשהעות'מאנים הוציאו צווים שהקשו על הגירה לארץ ישראל ורכישת קרקעות בה. חוג נוצרי אנגלי הוא שביקש ליישב יהודים בקפריסין. מדובר בגופים מיסיונריים שהאמינו ברעיון אחרית הימים שיתחיל עם שיבת ישו, אולם לפי אמונתם, שיבתו תתאפשר רק כשהיהודים יחזרו לארץ ישראל ויתנצרו.
לשם כך הוקמה "החברה להתיישבות בסוריה ובארץ ישראל" שמטרתה היתה ליישב קבוצה של 45 משפחות פליטים שהיגרו מרוסיה לאנגליה בלטקיה. המתיישבים הגיעו לעיר הסורית ב-1882, אולם בשל קשיים רבים נאלצו לנטוש בחלוף שנה בלבד, ועל כן הוחלט על ניסיון להקים מושבה בקפריסין. 25 משפחות מקרב עוזבי לטקיה נענו להצעה והיו אמורות לפגוש בקפריסין משפחות נוספות שהיו שתוכננו להגיע מרוסיה. הכפר המיועד היה על גבעה, 5 ק"מ מהים, בדרום-מערב האי, סמוך לכפר בשם קוקליה. אולם המיקום החדש לא בישר על הצלחה; המתיישבים התלוננו כי הקרקעות לא מתאימות לחקלאות ודרשו אדמות פוריות יותר. הם כמעט ולא עבדו והמושל הבריטי בעיר פפוס הגיע למקום ודיווח כי המתיישבים לא עשו כמעט דבר ("had done next to nothing"). תוך חודשים ספורים המיזם קרס והתפורר. משפחות בודדות עוד הצליחו להיאחז בקרקע עוד כשנה, עד שעזבו גם הן.
הניסיון השני נעשה גם הוא בידי אנגלים, אולם הפעם יהודים, ביוזמת אגודת "אהבת ציון". גם הפעם הסיבה ליוזמה היתה הקשיים שהערים השלטון הטורקי על התיישבות בארץ ישראל. בשנת 1892 נרכשו קרקעות בין לרנקה וניקוסיה. כעבור חמש שנים הגיעה קבוצה ראשונה של יהודים מאנגליה, שנעזרה בשלושה מדריכים חקלאיים שבאו ממקווה ישראל. ואילו, למרות שנתוני הפתיחה הפעם היו טובים יותר - למתיישבים נבנו בתים וניתנו אמצעי ייצור גם הם נתקלו בקשיים, ובעיקר במחסור כבד במים. המתיישבים הצליחו להיאחז בקרקע שנה וחצי בלבד ועזבו את המקום, מותירים מאחור שני קברים, בהם זה של יוסף בנדר בן השנה, שמת במקום. את הישוב שננטש לקחה תחת חסותה יק"א, החברה להתיישבות שהקים הברון מוריס הירש.
את מרגו צ'יפליק, שיש שקראו לה "מרגוע", מכנה בן-ארצי "אם המושבות" בקפריסין. בתחילת 1900 נספרו בה ארבעה מתיישבים. בשנים שיבואו לאחר מכן עזבו והצטרפו משפחות ובודדים ובשנת 1914 כבר התגוררו שם 138 אנשים. לדברי בן ארצי, שיא התפתחותה ובשלותה כמושבה היה בסוף מלחמת העולם הראשונה, אז החלו לקום בה משפחות חדשות וילדים נולדו במקום. המתיישבים הפכו לחקלאים מנוסים והיבולים החלו לשאת ברכה.
על פי דגם שיושם בכמה מושבות בארץ ישראל, הוקמו בסמוך למרגו צ'יפליק שתי מושבות בנות- צ'ולמקצ'י וקוקליה, והביאו איתן גם אהבות חדשות. בין הילדים שנולדו במושבה הקפריסאית היה גם יוסף (יוסל'ה) מירמוביץ', לימים שחקן כדורגל מפורסם במכבי תל אביב ומאמן נבחרת ישראל. אחותו, שולמית בנק, לדברי בן ארצי, היתה מהדמויות שהמריצו ודחפו אותו למחקר זה. בנק, שביחד עם אחותה רחל שפירא ז"ל אצרה חומר ארכיוני רב, העבירה אותו לטובת המחקר ההיסטורי, מתוך רצון כי סיפורן של המשפחות היהודיות בקפריסין יתועד ויונצח. "שולמית הבינה את חשיבותו של הזמן החולף", הבהיר בן ארצי, "והיא שסייעה לי לחשוף את הסיפור המופלא של ההתיישבות בקפריסין".
אחת הדמויות המרתקות בפרשת החלום הציוני להתיישבות בקפריסין היא זו של דיוויס (דוד) טריטש, לו הקדיש בן ארצי חלק נרחב במחקרו. טריטש נולד בשנת 1870 בדרזדן והיה לדמות בולטת בתנועה הציונית בגרמניה, "אדם פעלתן ויזם נמרץ". חלק ניכר מזמנו הקדיש לשאלת ההגירה וההתיישבות של העם היהודי. ניכר כי בן ארצי חש חיבה גדולה לדמותו של טריטש. מוחו הקודח הפיק תרגומי ספרות ושירה, יזמות של מפעלים כלכליים גדולים, הקמת הוצאת ספרים וייסוד ירחונים ושנתונים בנושאי התיישבות וכלכלה. אולם את עיקר עולמו הקדיש לחיפוש אחר פתרונות מעשיים לסוגיה היהודית. רעיון ההתיישבות בקפריסין היה המרכזי שבהם, כמעין "מקלט זמני" לעם היהודי.
טריטש, שנכדו הוא המסעדן הפורסם אורי ירמיאס ("אורי בורי"), מצטייר כאדם בעל רעיונות, תושייה ויוזמה בלתי נדלים; תכניתו להתיישבות יהודית בקפריסין כפתרון ארעי למצוקת יהודי מזרח אירופה לא ידעה שובע. הוא חיבר מחקרים, הפיק חוברות ועסק בשתדלנות בניסיון לממש את תכניתו. כמו כן אף קנה אדמות, הקים חווה ועלה לנאום בקונגרס הציוני השלישי בעד הרעיון שלו, עד ש"נזרק" מהבמה, על שהעז להציע את קפריסין במקום אוגנדה.
טריטש לא אמר נואש: הוא נפגש עם שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין (אביו של מי שיהיה לימים ראש הממשלה, נוויל צ'מברליין) ועם הנציב העליון של קפריסין, המשיך להוציא מחקרים ותכניות על "עתידה של קפריסין" ואף הצליח להביא קבוצת פועלים מקרב יהודי בוריסלב לעבודות סיכור ותיעול. כעבור שישה שבועות קשים מנשוא, של רעב, מחסור בבשר כשר וקושי להגיע אל מקומות העבודה, נטשה הקבוצה את קפריסין. טריטש העקשן המשיך לדחוף ליישום חזונו, כל זאת ללא ידיעתו של הרצל שתמך ב"תכנית אל עריש" בגלוי ולמעשה החל לרקום את "תכנית אוגנדה". לשם מימוש תכניתו הקים טריטש את "חברת ההתיישבות המזרחית".
יוזמותיו נדחו על ידי הבריטים והוא עצמו הגיע לארץ ישראל, סייע לעולים, הקים בתי מלאכה וחלם והגה התיישבות של מיליוני יהודים, תוך הקמת ישובים בדגם של "עיר גנים" והקמת מסחר ותעשיה משגשגים. בינואר 1935 נפטר ונקבר ברמות השבים. "ראוי האיש שידעו את חייו ואת הגיגיו למען ארץ ישראל", נכתב עליו בעיתון "דבר" לאחר מותו, בהספד שנכון עדיין לימינו אנו.
בספרו מצביע פרופ' בן ארצי על מודעות בעיתונות היהודית של גרמניה בשנות ה-30' המחפשות יהודים שרוצים להגר לקפריסין. ככל הנראה מדובר על תוכנית ליישב כ-50 אלף יהודים-גרמנים בקפריסין, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה אולם אין בשום מקור נוסף מידע על הגוף שניסה לארגן תוכנית זו.
כך או כך, גל שלישי של נוכחות יהודית בקפריסין בכל זאת הגיע באותה תקופה. הפעם היה מדובר יותר במיזם שייעודו כלכלי, בכלים חקלאיים; פריחת ענף ההדרים בארץ ישראל התחיל להיתקל במחסום שמנע את התרחבותו, נוכח עליית מחירי הקרקע והעבודה. הפרדסנים הארץ-ישראלים (ביניהם גם שמחה אמב"ש, יליד יפו, מהנדס בכיר במפעל הקמת תעלת סואץ וסבו של ח"כ יצחק הרצוג) זיהו בקפריסין פוטנציאל להתרחבות. הם קנו אדמות במדינה השכנה ונטעו בה אלפי דונם של פרדסים, תוך שניצלו את הידע וההצלחה שצברו בארץ ישראל. שטחים נרחבים הפכו דומים לנוף השרון של אותם ימים, שהיו נטועים עצי הדר עד האופק. מיזם הפרדסים המשיך עשרות שנים וגווע סופית בתחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת.
