גם השנה אשתתף בצעדת ירושלים האלטרנטיבית שיצרנו לפני שלוש שנים בתנועה הירושלמית, וגם השנה לבי ייצבט מעט. כנערה, גדלתי במרכז הארץ ובכל שנה השתתפתי בצעדת הדגלים. מצעד ענק וצוהל של עשרות אלפים מבני הציונות הדתית הצועדים ממרכז העיר אל הכותל המערבי. בכחול ולבן, עם דגלים, שרים שירי ירושלים. זו הייתה הזדמנות כייפית לפגוש את הבנים והבנות מהסניף ההוא ומהישיבה והאולפנה ההיא ועל הדרך לספוג תחושת שייכות עמוקה לעיר הזו, הרחוקה, הזרה, המסתורית קצת. לפעמים, כשצעדנו בלילה, היו גם רגעים של שירה חרישית. רגעים של קדושה.
נכון, לא שאלנו את עצמנו למה רק אנחנו כאן. גם לא שאלנו את עצמנו מה ומי מסתתר מאחורי הדלתות הנעולות בעיר העתיקה. היינו עיוורים. אבל היה זה עיוורון תמים, לא רע ולא קהה לב. סתם צעיר. שנים אחר כך, כבר ירושלמית ובעלת משפחה, הגעתי עם ילדיי לעיר העתיקה בערב יום ירושלים. בטעות נקלענו לצעדה שבאותה השנה לא הייתה במועדה הרגיל. החבורה הספציפית שאליה נקלענו הבהילה אותי. השירים, הצעקות, הדפיקות על הדלתות. ידעתי שזה רק קומץ קטן, אך הקומץ ההוא הפחיד אותי והכאיב לי. כירושלמית הרגשתי שהאורחים הללו רומסים בגסות את היכולת שלנו הירושלמים להתאמץ ולרקום יחסי שכנות אפשריים עם תושבי העיר הערבים. כאוהבת של העיר הרגשתי שלא ככה אוהבים. לא ברגל גסה, לא מתוך התעלמות מהעיר עצמה וממי שחי בה. הרגשתי שזה דומה למי ששורפים יערות כחלק מהמאבק על הארץ הזו. אי אפשר לטעון שאוהבים ארץ ולשרוף אותה כדי להתנקם באוהבים אחרים. ככה לא אוהבים.
מאז לא הלכתי יותר.
כל כך רצינו לצעוד ולשמוח בשמחת העיר, אז החלטנו ליצור אלטרנטיבה. אלטרנטיבה שתצעד על הפארק שמחבר את בית צפפא, שכונת הקטמונים והמושבה הגרמנית. שתכיל אנשים מכל מיני צבעים וסוגים ושתחגוג את העיר על כל מה שהיא. כמו שאנחנו אוהבים אותה. כמו שהיא באמת. הצעדה שלנו היא אירוע המנסה להעניק ליום ירושלים משמעות קצת שונה משהייתה לו עד היום. עניינה להנכיח את המגוון האנושי בירושלים, כאחת מנקודות הברכה של העיר, ולא רק כקושי ומכשול לחיים נורמלים. את השאיפה שלנו להפוך אותה ל"קהילה של קהילות" ואת הקבלה שלנו את העובדה שהקהילות השונות (והאויבות לעיתים) שחיות בה - לא ייעלמו. זה איננו מצב זמני. נגזר עלינו לחיות יחד, ואנחנו צריכים למצוא דרך להפוך זאת מגורל לייעוד.
בנוסף מתקיימת תפילה תלת דתית, יוזמת מורים מכל המגזרים שיוצאים למסע משותף, פעילויות תרבות, תערוכות וסיורים. המון יופי ויצירתיות שרוצים ליצור אתוס חדש-ישן: ירושלים אינה "של" קבוצה אחת מתושביה אלא של כולם. ובכלל, ירושלים לא "שלנו" - אנחנו שלה.
האתוס הזה חדש כי כבר הרבה שנים כולם מדברים על ירושלים במונחים של מאבק על בעלות במקום במונחים של שייכות. אבל האמת שהוא ישן כי כבר לפני אלפי שנים, כשהנביאים ישעיהו ומיכה תיארו מה ירושלים צריכה להיות הם תיארו אותה כמקום שאליו נוהרים גויים רבים, איש בשם אלוקיו. מקום שהוא מעל מחלוקות ומאבקים בין עמים ואמונות.
אז כן, צובט לי קצת. הייתי רוצה שגם הצעדה האלטרנטיבית שלנו תגיע בהמוניה לעיר העתיקה, יחד עם תושביה. שתחגוג את המגוון האנושי שהביא עימו איחוד שני חלקי העיר. והכי הייתי רוצה שתהיה לי יכולת לחבר איכשהו בין שתי הצעדות. כמו שהן מחוברות אצלי בפנים, בנשמה. אבל עד שזה יקרה, אני אבוא עם הילדים, ועם הקרטיבים, ועם מארש דונדרמה ויהיה כיף. בואו גם.
תהילה פרידמן היא ממייסדות ומובילות התנועה הירושלמית.