אני המתנחלת הלסבית שלא ידעתם שקיימת

כשהתאהבתי לראשונה במישהי במקום העבודה, הייתי כבר נשואה עם 5 ילדים. למרות החששות לגבי יציאה מהארון בקהילה דתית קטנה בשומרון, נתקלתי דווקא בהמון קבלה והבנה. הייתה זו בתי שלימדה אותי שאין לי במה להתבייש

  • להט"ב
תמי דורן כהן
מצעד הגאווה בתל אביב (צילום: ראובן קסטרו)

הבת שלי הסתכלה עלי ואמרה לי: "אימא, איך שאת תתייחסי לעצמך, ככה יתייחסו אלייך. אם תהססי ותגמגמי ככה יתחייסו אלייך. אם תלכי זקופה - ככה יקבלו את זה". הבת שלי אמרה לי את זה כששאלתי אותה אם היא מרגישה בנוח שאקרא לבת זוג שלי "בת זוג" או שהיא מעדיפה שאקרא לה "חברה".

הבת שלי כמובן צודקת. למרות שאני חיה בצופים, התנחלות מעורבת בשומרון, והילדים שלי נמצאים במסגרות דתיות, לשמחתי לא נתקלתי בתגובות הומופוביות עד עכשיו. לא סילקו את הילדים שלי מבתי הספר הדתיים, גם לא את הבת שלי בת ה-15, שלומדת באולפנה מאוד דתית, ואפילו קיבלתי תגובות מחזקות על האומץ. הילדים שלי משדרים שהם מאוד לא מתביישים ושהכול בסדר, אז לא הפך לעניין. הבת שלי נאלצה לשמוע הערות הומופוביות באחד השיעורים, אבל החברים שלה ממשיכים לבוא אלינו הביתה והיא לא מתביישת.

השיחה הזו איתה על בת הזוג שלי היא רגע אחד מיני רבים שאני חווה בשנים האחרונות. לקח לי יותר מ-30 שנה להבין שאני לסבית, ועוד כמה שנים לעכל את זה ולהתגרש מבעלי כדי לחיות את חיי כמו שאני רוצה. היום אני בטוחה בעצמי ומאושרת מאי פעם.

עוד בוואלה!

"לא רציתי לטפל בבעיות, אבל היום יש לי עבודה": העמותה שעושה שינוי

לכתבה המלאה
לקח לי יותר מ-30 שנה להבין שאני לסבית, ועוד כמה שנים להתגרש מבעלי. היום אני מאושרת מאי פעם.

כשהייתי בכיתה ב' בקנדה ההורים שלי חזרו בתשובה והצטרפו לקהילה חב"דניקית. בגיל 18 עזבתי את הקהילה החב"דניקית ועליתי לארץ, אך המשכתי לחיות חיים דתיים. כמו דתיות רבות, התחתנתי בגיל 19 עם החבר הראשון, עברנו ליישוב קהילתי, צופים שבשומרון, שם בעלי לשעבר גם היה החזן של בית הכנסת.

מבחוץ היינו משפחה דתית-לאומית מושלמת. גרנו בהתנחלות, היינו מאוד פעילים בקהילה, ונולדו לנו חמישה ילדים מהממים. אבל מבפנים, כל השנים משהו לא הסתדר לי. משהו בחיבור שלנו, באינטימיות שלנו, במיניות שלנו, פשוט לא התאים לי. לא ידעתי לשים על זה את האצבע, אבל ידעתי שאני לא מרוצה בזוגיות שלי ומשהו חסר לי. ואז, לפני שבע שנים, התאהבתי לראשונה. הכרתי משהי במקום העבודה שלי וחשתי כלפיה דברים שלא חשתי אף פעם עד אז.

"החלטתי שאני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני" (צילום: ראובן קסטרו)

גם אז לקח לי זמן להבין שמה שאני חשה כלפיה זו אהבה של אישה לאישה, ושאני בעצם לסבית. אז עמדו בפני שתי אפשרויות: להישאר בארון, להמשיך לחיות את החיים שלי כמו שהם - או לצאת מהארון, גם אם זה אומר לפרק את המשפחה שלי ולהתגרש. אחרי התלבטויות רבות וקשות החלטתי בחרתי בבעלי ובמשפחה שלי ולא לפרק את החבילה.

הקלפים נטרפו לפני שלוש שנים כשאבי נפטר במפתיע. תוך כדי השבעה נחתה עלי ההכרה כמה החיים בעצם קצרים. החלטתי שאני רוצה לחיות את החיים שלי כמו שאני. אחרי השלושים סיפרתי לבעלי שאני רוצה להתגרש. הושבנו את הילדים לשיחה, והבת שלי הסתכלה עלי ושאלה אותי "אימא, את עוברת צד?", אמרתי להם שאני לא יודעת אבל שכל האופציות מונחות על השולחן ושאני רוצה לבדוק דברים, לבדוק מי אני ומה אני, ומה מתאים לי ומה לא מתאים לי.

"קשה לאנשים לעכל - אבל אני והילדים עדיין מוזמנים לאירועים ביישוב". ההתנחלות צופים שבשומרון (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לפני כשנה נכנסתי לאתר הכרויות לנשים. רציתי להכיר מישהי, להתנסות, לבדוק, לראות אם זה באמת נכון עבורי. להפתעתי הרבה, מה שהתחיל כניסוי, מחזיק עד היום עם בת הזוג הנוכחית שלי, שגם היא התגרשה מבעלה בגיל מאוחר ויצאה מהארון.

למרות החששות לגבי יציאה מהארון בקהילה דתית קטנה, נתקלתי דווקא בהרבה קבלה והבנה. אף אחד לא שינה אליי את היחס, לשמחתי. אני חושבת שזה קצת מורכב לאנשים לעכל את השינוי - אבל אני והילדים עדיין מוזמנים לאירועים ביישוב.

הבת שלי צודקת. החיים האלה קצרים מדי מכדי לבלות אותם כל הזמן בחששות ובפחדים. היו מי שאתם ומה שאתם, לכו עם ראש מורם - ויקבלו אותכם כמו שאתם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully