לפני כמעט שמונה חודשים זה קרה: לצלילי אקורדיון בבית העירייה בשונברג, ברלין, ולקול מחיאות כפיים של חברים ומשפחה ופתיחת בקבוקי שמפניה - בן זוגי ואני הוכרזנו מחויבים זה לזה. עוד קודם לכן, בשלב הבירוקרטי, אמרה לנו הפקידה הנחמדה: "רק שתדעו שזה לא תקף בישראל, בגלל שזה ברית זוגיות ולא נישואים". לפני כמה שנים אילץ בג"ץ את המדינה לרשום זוגות בני אותו המין שנישאו בחו"ל כנשואים גם בארץ. המשפט הזה, "לא תקף בישראל", גרם למחשבה שגרמניה היא אחת המדינות המתקדמות בנושא שוויון הזכויות להתפוגג, מאחר שאפילו בברלין לא קוראים לזה נישואים.
אז אמנם לא קוראים לזה נישואים, אבל כבר יומיים אחרי החתונה הייתה מוטבעת לי ויזה בדרכון שמאפשרת לי לעשות בבירה הגרמנית בשלוש השנים הקרובות הכול, חוץ מלהצביע בבחירות, כולל זכאות לתמיכה ממשלתית במידת הצורך, וכולל שינוי במדרגות המס שמקפיצות את השכר של בעלי. חוץ מלהביא את טופס אישור ביצוע הטקס - לא הייתי צריך דבר. לא תמונות, לא תחקירים, לא לענות על שאלות חודרניות ומשפילות.
ב-11 בדצמבר 2013 התראיין נפתלי בנט, שהיה אז שר הכלכלה, במהדורה המרכזית בערוץ 2, והביע התנגדות, שעליה חזר מספר פעמים בשנים שלאחר מכן, לנישואים לבני אותו המין. הוא תהה מדוע ישראל צריכה להוביל בתחום הזה, ונתן כדוגמה מדינות מערביות רבות שבהן אין הכרה בנישואים שכאלה, ובהן גרמניה, אנגליה, אירלנד, שבדיה, אוסטריה, פינלנד ושוויץ, וגם כתב שבדנמרק, באיטליה, ביוון וברוסיה "לא מכירים בזוגיות חד-מינית בכלל".
כבר אז דבריו היו לא מדויקים, מכיוון שבגרמניה, באוסטריה ובשוויץ יש ברית זוגיות, וכן בדנמרק ובשבדיה היו כבר נישואים מלאים. מאז גם בריטניה ואירלנד ירדו מהרשימה שלו, פינלנד תרד במרץ 2017, וביוון האורתודוקסית אישר הפרלמנט נישואים לבני זוג מאותו המין לפני כחצי שנה. יומיים לאחר מצעד הגאווה בתל אביב, נקנא בחברינו האיטלקים, שיקבלו הכרה בזוגיות מאותו המין. כן, אפילו איטליה הקתולית עוקפת אותנו.
איפה עוד יש נישואים חד מיניים? הרשימה ארוכה: נורבגיה, איסלנד, פורטוגל, בלגיה, צרפת, הולנד שהייתה הראשונה בעולם, ואפילו באסטוניה. בקרואטיה, בצ'כיה, בהונגריה ובשוויץ יש הכרה בזוגיות. אבל לא רק באירופה: גם חברי הקהילה של קנדה, מקסיקו, ארה"ב, קוסטה ריקה, ארגנטינה, ברזיל, קולומביה, אקוודור, אורוגוואי, וניו-זילנד נמצאים על הציר שבין ברית זוגיות לנישואים שווי זכויות.
ומי המודל לחיקוי שלנו? מדינות כמו אלבניה, ארמניה, אזרבייג'ן, בלארוס, רומניה, טורקיה, אוקראינה וכמובן רוסיה, וכן מרבית מדינות אפריקה חוץ מדרום אפריקה, שם זה חוקי מ-2006. אנחנו והם - אור לגויים.
כמה אנחנו דומים לרוסיה בנושא הזה? אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מתקדמים, אבל כמעט בכל כתבה שעוסקת במשהו שקשור ללהט"ב, הטוקבקים איומים ומפחידים - אפילו לאחר סינון של האתרים. "גועל נפש ובושה למדינת היהודים. הבושה הראשונה קרתה ב-1998, ואני מאוד מקווה שהבושה הזאת לא תשחזר את הבושה ההיא. ואם נתייחס מבחינה מקצועית ונעזוב רגע את זה שהוא מתרומם, השיר הזה לא שווה שקל ולא יגיע לכלום", הייתה אחת התגובות הפחות קשות לכתבה על חובי סטאר שייצג את ישראל באירוויזיון האחרון, למשל.
ביום שישי הקרוב אצעד בפעם המי יודע כמה במצעד הגאווה. נער הייתי וגם זקנתי, אבל זה יהיה המצעד הראשון שלי כגבר הנשוי לגבר. כל הזמן עולה השאלה "במה אתם גאים". למרבה הצער, הגאווה שלנו היא אישית - גאווה בגברים ובנשים שנלחמו כדי שנישואיהם במדינות הנאורות יוכרו גם בארץ, גאווה באלה שהיו אמיצים מספיק כדי להביא ילדים לעולם בפונדקאות ולאלץ את המדינה להכיר בהורות המשותפת, גאווה בכל מי שלא מתבייש ללכת יד ביד עם אהובו או אהובתו מאותו המין למרות המבטים אפילו בתל אביב, גאווה באנשים כמו חובי סטאר שלא מתביישים במי שהם ולא נכנעים לתכתיבים הסטרייטיים של החברה, גאווה במי שהרגיש כלוא בגוף של המין הלא נכון ועשה את השינוי למרות היחס המזלזל אפילו בתוך הקהילה, גאווה בארגונים כמו איגי וחוש"ן שעושים עבודת קודש בבתי הספר ובהסברה, גאווה בחברים שתומכים וצועדים אתנו גם אם הם אוהבים את בני המין השני.
למרבה הצער, גם ביוני 2016, אין לנו שום סיבה להיות גאים במדינה, שממשיכה להפלות אותנו. קצת לפני מצעד הגאווה השנה הקהילה כולה סערה סביב הקצבת מיליוני שקלים להבאת תיירים כדי להראות להם שישראל היא קצת יותר ממדינה מיליטריסטית ושלא כל מה שמראים באירופה על צה"ל-פלסטינים-מוות זה מה שקורה במציאות. הקהילה רעשה וגעשה ואף איימה לבטל את האירועים. בסופו של דבר, הממשלה זרקה כמה שקלים נוספים לתמיכה בארגונים להט"ביים, וכמו תמיד - הכול נרגע.
אני שמח שהמצעד והאירועים לא בוטלו וים של תיירים נפוחי חזה ועתירי קוביות בבטן הגיעו אלינו, אבל ביום שאחרי המצעד, מיד לאחר שעיריית תל אביב מקפלת את דגלי הגאווה עד לשנה הבאה - צריך להתנפל על שוויון הזכויות בכל הכוח. אסור להתפתות יותר לתקציבים הזעומים, אסור לקבל בהכנעה חיוכים של ח"כים כמו מירי רגב שמבטיחים לתמוך בקהילה אך נעלמים מהצבעות לטובתה, צריך לצעוק בקול רם בוז לח"כ אמיר אוחנה. לא עוד תמונות והבטחות - מעכשיו רק מעשים. הגיע הזמן להפסיק לתת לממסד לרכוב על הגב שלנו, כדי שב-2017 נוכל להגיד - הפעם באמת יש סיבה לגאווה.