תורת ישראל לא חינכה אותנו לקרוא להם סוטים

מוות וחיים ביד (ה)לשון, לימדנו החכם מכל אדם בספר משלי. לשוננו, הכלי המיוחד הזה, מותר האדם מן הבהמה, צריך להיות מסוגנן ומוקפד, זהיר ורגיש, מכבד ומכיל.

בשנים האחרונות, אנו נתקלים שוב ושוב במקרים שבהם אישי ציבור משתמשים במילים פוגעניות בהתייחסותם להומואים ולסביות. "סוטים", "חולים", ועוד ועוד, כיד דמיונם הפורה. ואני שואל את עצמי – מדוע? למה אדם בעל נטייה מינית שונ?ה מ?ש?לי צריך להיקרא סוטה?

יותר מכל מקומם אותי הדבר כאשר הוא נעשה בשם התורה, על ידי מנהיגים רוחניים. עפר אני תחת כפות רגליהם של אותם חכמים מלומדים, ותורה רבה כנראה למדו בימי חייהם, אך גם אני למדתי קצת תורה בחיי, באמת לא הרבה, אבל מספיק כדי לדעת שאין בתורה שום מקום שבו מוגדרים הומואים כסוטים או חולים.

נכון, תורת ישראל אוסרת על קיום אורח חיים הומוסקסואלי, ודבר זה אינו זקוק לדיון, אבל בשום מקום התורה או מסורת ישראל אינן מתייחסות לנטייה כשלעצמה כסטייה או כמחלה. יתרה מזו, גם מי שחי בצורת חיים כזו, אמנם עושה מעשים אסורים על פי התורה, אך איננו הופך בשל זה לחולה יותר מכל עובר עבירה אחר. וכשם שאין הרבנים מגדירים עוברי עבירה אחרים כחולים או כסוטים, כך אל להם להשתמש בביטויים אלה ודומיהם כלפי הומואים.

הסוט?ה המקראית היא דווקא אישה, סטרייטית לגמרי, שבגדה בבעלה (עם גבר אחר!). הסטייה היא בבגידה, לא בנטייה. כל מי שבוגד הוא סוטה, כל מי שפוגע בזולת הוא סוטה, כל מי שמנצל מינית הוא סוטה, כל מי שעושה רע לזולת, הוא סוטה. אתם יודעים מה? לא רק סוטה – הוא רשע, הוא התגלמות הרוע בעולם. בו אנו צריכים להילחם, לא במי שחש תחושה של משיכה מינית לבני מגדרו. הסוטה היחיד שהסתובב במצעד שבו קופדו חייה של שירה בנקי ז"ל היה הרוצח השפל שהרים עליה יד בשם תורת ישראל, אך באמת הרים יד בתורת משה.

ושיהיה ברור – אין בכל מה שכתבתי לעיל הסכמה לזוגיות חד מינית! עמדת התורה ברורה בנושא, כמו שהיא ברורה ביחסה לחילול שבת ואכילת מאכלים שאינם כשרים. כל אחד יחיה את חייו כפי רצונו, ואלו שבחרו לחיות חיים שאינם מכוונים על פי התורה, בוודאי אין אנו רשאים כיום לכפות עליהם דבר. לא נקרא להם סוטים, חולים, הפוכים, או שאר מיני כינויי גנאי למיניהם.

מישהו חשב פעם מה מרגישים נערים או נערות השומעים את רבותיהם קוראים להם כך? איזה כאב ממלא את לבם, השותת דם גם כך, איזו בושה אוחזת בהם, איזו אובדנות עולה ממעמקים אל ראשם ומעכלת את נפשם המיוסרת? אדרבא, אנו, הרבנים והמנהיגים הרוחניים באשר הם, צריכים להיות הראשונים הפורסים סוכת שלום על כל אחד, תהיה נטייתו אשר תהיה. לאהוב, ממש ממש, כל אחד ואחת. לנסות להכיל, לתת מקום, להבין. לא תמיד אפשר להבין, אבל צריך לנסות לפחות.

כמובן, אני מרגיש שיש כאן לעיתים פינג-פונג. לא משנה מי התחיל, אבל כל צד מטיל רפש בצד השני, והנפגעים, שנפגעו בצדק, משיבים מלחמה, מטיחים כינויי גנאי ומקדמים צעדים הפוגעים בעולמם הרוחני של הומואים המעוניינים, מבחירה מודעת, לחיות חיי הקפדה על ההלכה, חיים של אהבת ה' ואהבת האדם. ואז, כמין מעגל קסמים סגור, שוב מגיב העולם הדתי בהטחת רפש, וכולם נגד כולם, ושום דבר טוב לא יוצא מזה.

בואו נרגע חבר'ה, נתחיל לאהוב, לתת לכל אחד לחיות את חייו, לא לפגוע באיש, בשום דרך שהיא, לא לקלל ולא לחרף, להרבות טוב ואור בעולם. אני רוצה לקרוא מכאן ל"הפסקת אש". די, חבל על כל הבוץ שמטיח כל צד ברעהו. בואו נשב לדבר, להקשיב באמת, מתוך לב אוהב. זו הדרך שקיבלתי מרבותיי, זוהי דרכה של תורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. בואו ונצעד בה כולנו.

הכותב הוא יו"ר ועדת האתיקה של עמותת כמוך – הומואים דתיים אורתודוקסים