בשבת התקשרו רותם סמדג'ה ושלומי דנן אל ד"ר עזרא שהרבני, מנהל יחידת השתלות האיברים החדשה בבית החולים שיבא. "ד"ר", אמרו לו יממה לפני מה שאמור להיות אחד הימים המכוננים והמלחיצים בחייהם, "אנחנו יודעים שמחר בצהריים אנחנו מגיעים להתאשפז לקראת ההשתלה, אבל אנחנו חייבים לנסוע בחמש בבוקר לצפון כדי לקבל ברכה מקברי צדיקים, רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, ואז אנחנו חוזרים ובאים לניתוח". ד"ר שהרבני ההמום, שברקורד שלו מאות השתלות - מעולם לא נתקל בכזו הצהרה. "לאיפה אתה נוסעים עכשיו? חצי בית חולים מחכה לכם. אתם לא נוסעים לשום מקום!", ענה ברוגז.
אך דנן וסמדג'ה לא מתמחים בדחיית סיפוקים, וכמו ילדים סוררים התעקשו: "אל תדאג ד"ר, אנחנו נוסעים להתפלל ולברך אותך שתצליח בניתוח שלנו, זה בוער בנו". שהרבני, שכבר לא ידע מה לעשות עם השניים אמר: "מה אני צריך עכשיו שיקרה לכם משהו בדרך? שתעברו תאונה, שייתקע לכם האוטו? חודשים אנחנו מחכים לניתוח הזה ופתאום אתם נוסעים?" אך בסופו של דבר הבין כי לא ניתן לשכנע את השניים בהיגיון ונכנע: "טוב, אם אתם כאלה משוגעים שאתם נוסעים בבוקר יום הניתוח, אז לפחות תברכו גם את הבת שלי".
בין אם הייתה זו הברכה, מקצועיות צוות יחידת ההשתלות בשיבא או שניהם, דבר אחד בטוח: שילוב כה מיוחד של תורם, נתרם ורופא לא נראה זה זמן רב במחוזות בית החולים.
במשך חודשים חיכו שני החברים, רותם סמדג'ה, התורם, ושלומי דנן, הנתרם, למועד השתלת כליה. צבעוניים, כריזמטיים, ומושכים תשומת לב בלי הפסקה, חיפשו השניים אחר מומחה שיידע לבצע השתלה. בסוף, הגיעו אל מי שהם מכנים כיום "הפיקאסו של עולם ההשתלות", ד"ר עזרא שהרבני. מומחה ההשתלות חזר מפנסיה בבית החולים בילינסון לעולם הרפואה לבקשתו של מנהל בית החולים הכללי פרופ' ארי שמיס ופרופ' מרדכי גוטמן, כדי להקים מחדש את היחידה להשתלות איברים בבית החולים תל השומר.
"אנחנו אוהבים דברים משובחים, ואמרו לנו - אתה יכול לקנות ציור או שאתה יכול לקנות ציור של פיקאסו. ד"ר שהרבני הוא הפיקאסו ואנחנו החלטנו שאנחנו באים רק אליו", הסביר דנן, שנבחר לניתוח ההשתלה הראשון ביחידה החדשה. איש העסקים, בן 44, אב לארבעה מקרית גת, אובחן לפני שמונה חודשים כחולה בחיידק וגנר שפוגע בתפקוד הכליות. חברו סמדג'ה, בן 38 מבאר שבע, ואיש עסקים בתחום הפיננסים והנדל"ן, נמצא מתאים לתרומה.
ואכן, חברות אמיצה ומרגשת נרקמה בין השלושה. חברות שהובילה את השניים להתעקש ולהילחם כדי לבצע את ההשתלה ביחידה החדשה, תחת ידיו של ד"ר שהרבני, ולא לפנות ליחידה ותיקה שתוכל לקצר תהליכים.
ד"ר שהרבני, שכבר פגש מאות מושתלים בחייו, ראה את השניים בפעם הראשונה וחשב לעצמו: "שני אלה לא יעברו שום ועדה, הם לא רציניים. אבל בדיעבד גיליתי שהם היו פשוט מצוינים. נחישות כזאת לא ראיתי הרבה זמן, הם היו תלמידים נהדרים. שבועיים אחרי שפגשתי אותם כבר התחלתי לחשוב לעצמי - זהו, הם יהיו המושתלים הראשונים של היחידה".
הסיפור של שני החברים הוא בהחלט יוצא דופן בעולם ההשתלות. דנן, שמבין כי סמדג'ה למעשה הציל את חייו, נזכר ברגע בו נודע לו על הבעיה בכליות. "בישרו לי על בעיה שעלולה לגרום לכליות שלי להפסיק לתפקד. הרופאים דיברו על שנה, שנתיים, אולי חמש. אבל לפני ארבעה חודשים קיבלתי את הבשורה שמה שהיה צריך לקרות בעוד כמה שנים קורה עכשיו, ועלי לבחור בין דיאליזה לתורם". הוא סיפר על כך למשפחתו הקרובה ולמספר חברים, אך השמועה התפשטה וסביבתו הקרובה נרתמה בניסיון למצוא תורם מתאים. "44 קרובים נבדקו ואף אחד לא התאים", אומר דנן.
באותה תקופה סמדג'ה שהה בחו"ל לרגל עסקים. הוא לא ידע מה עובר על חברו, והשניים לא דיברו. "סימסתי לרותם שאני צריך אותו. אני מגיע בכל יום עם חליפה של סופרמן הביתה ומשחק אותה חזק כשבעצם אני שבר כלי", מספר דנן. "הייתי צריך לדאוג לאשתי, לילדים, שהם לא יתפרקו. אמרתי להם שאנחנו כבית נתגייס למשימה הזאת ביחד כדי להציל את החיים שלי. אני במלחמה, יורה לכל הכיוונים, אני גולנצ'יק במקור".
לאחר כמה ימים התקשר סמדג'ה אל דנן והציע שייפגשו בקרית גת. "כשנפגשנו שטפתי אותו", משחזר דנן. "אמרתי לו שלא רציתי ממנו כלום, רק רציתי לפרוק, לדבר עם מישהו. אני נלחם על החיים שלי, שבועיים אני מחפש אותך, איך אתה לא עונה לי? אני הולך למות. אני לא רוצה כסף או כליה, אין לי עם מי לדבר, אני בא הביתה ומשחק אותה שהכל בסדר, אבל אני לבד".
רותם הנבוך, ששומע מחדש את הסיפור, נזכר: "התחלתי לבכות. הייתי בהלם, לא היה לי מה לומר, ישר אחרי זה הלכתי להיבדק מבלי שהוא ידע. שלומי הוא דמות מאוד מרכזית בחיים שלי, אני חי בסביבה עסקית שלא חסרים בה אינטרסים ושלומי הוא חבר אמת. אין לי אחים גדולים, והוא האח שאני יכול להתייעץ איתו, הוא תמיד היה לצידי, ופתאום כשהוא היה צריך אותי - לא הייתי שם".
דנן מספר בהתלהבות כי עוד לפני שהשניים קיבלו את התשובה לגבי ההתאמה, סמדג'ה הרגיש שהוא יתאים: "נפגשנו בצהריים, גם הרב שלי הגיע, ואז רותם אמר 'אני מרגיש שאני סוג דם O, אני הולך להציל את שלומי. אם אני לא סוג דם O, אני תורם לעמותה של הרב 77 אלף שקל'. ישר אמרתי לו מה אתה אומר לו את זה, עכשיו הוא יתפלל שהדם שלך לא יתאים ותתרום לעמותה את הכסף. אני צריך כליה, מה אתה תורם לו עכשיו כסף?". דנן וד"ר שהרבני צוחקים. "זה היה קוסמי", אומר סמדג'ה. "בבדיקה מצאו שיש לי סוג דם O פלוס. קראתי לשלומי, אמרתי לו שאנחנו מתאימים ושאני איתו עד המוות. בכינו מהתרגשות ויצאנו לדרך".
במשך שלושה חודשים, עד רגע ההשתלה, השניים לא עזבו אחד את השני. "כל היום צמודים אחד לשני. אני הולך איתו לבדיקות, הוא בא איתי לבדיקות", מספר סמדג'ה. "תפקודי ריאה, ועדות, צילום חזה, CT. היינו יחד מבוקר עד ערב".
"כשמדובר בהשתלה בין חברים, צריכים לעבור מספר פרוצדורות כמו ועדות, עובדת סוציאלית ופסיכיאטר כדי לוודא שהם מבינים את מהות התרומה ואת הסיכונים", מסביר ד"ר שהרבני. "הם עברו את זה כמו גדולים".
אך היחסים הקרובים של השניים לא היו הדוקים מההתחלה, להפך. הם הכירו לפני 15 שנה במהלך משא ומתן על השכרת נכס, שהפך למריבה בה קרע דנן את החוזה שהציע לו סמדג'ה. תרומת הכלייה הייתה מעין סגירת מעגל עבורו, לאחר שגם אביו עבר בעצמו השתלת כליה בסין לפני כעשור. "שלומי היה אחד האנשים שהכרתי שם ועזר לנו עם כל הפרוצדורות", אומר סמד'גה. "אז לא היו התנאים שיש פה היום. הייתי עם אבא שלי בסין, עזבתי את העבודה, אשתי הייתה בהיריון עם הבת הבכורה שלנו. הנושא הזה קרוב אליי מכל הכיוונים".
אך דווקא כשהשניים האמינו כי הצליחו לעבור את ועדת ההשתלות ונקבע להם מועד לניתוח, צץ עיכוב של חודש וחצי. "הבעיה היתה כשנגלה לי שלרותם יש במשפחה עבר של מחלת כליה", מספר ד"ר שהרבני, "אז היינו צריכים לעשות עוד בדיקות למען הזהירות, למרות שלפי הספר לא היה בזה צורך. עשינו בירור גנטי שלם. כל המשפחה של רותם התגייסה, עשינו בדיקות גנטיות שנשלחו לאירופה וגרמניה".
גם דנן נזכר ברגע בו קיבל את הודעת העיכוב לניתוח. "חצי שעה אחרי האישור למועד ההשתלה הודיעו לנו על דחייה. הייתי אמור להיות מנותח ביום רביעי. ביום שלישי יצאנו שנינו מהוועדה והרגשנו שעברנו אותה, הוכחנו חברות אמיתית וטהורה. אבל תוך עשרים דקות הכל התהפך וביקשו מרותם בדיקה גנטית. לא ידעתי מה לעשות באותם רגעים. לא מספיק שאני צריך להכיל את עצמי, אני צריך להכיל גם את רותם. מה יקרה אם גם לו תתגלה בעיה בבדיקות? איך אני אכיל את החבר שלי? את אמא שלו, אבא שלו, אשתו, הבנות. אני כבר אמצא דרך להציל את עצמי, אבל מה אם עכשיו הוא יצטרך גם להציל את עצמו?".
לאחר שלושה שבועות, קיבל דנן שיחת טלפון בה הוסבר לו כי מצאו גן מיוחד אצל אביו של רותם, ולכן יש לזמן לבדיקות את כל האחים של אביו. המום נוכח הבשורה החדשה, לא ידע האם יוכלו להמשיך בתהליך. "מה קשור האחים של אבא שלו? איך אני אביא אותם לפה? מילא ההורים שלו, שמכירים אותי, אבל הדודים?".
כשהחלו לפנות אל קרובי משפחתו של סמדג'ה נתקלו בקשיים. "אחד הדודים דווקא הסכים לבוא לבדיקה, אך רק בעוד שבוע. אז אמא של רותם התערבה ואמרה להם 'הבן אדם גוסס, אין לו עוד שבוע, תבואו מחר בבוקר! אין עבודה אין כלום. אנחנו נשלח מוניות ספיישל להביא אתכם לבדיקות ולהחזיר אתכם הביתה'".
"המצאנו שהבית חולים נתן לנו קופה קטנה למוניות כדי שהם יבואו", ממשיך דנן. "אני לא צוחק, זה חלק מהדברים שהיינו צריכים לעשות כדי להצליח. יכולתי ללכת לבילינסון ולהציל את החיים שלי ולא לדחות את זה בחודש וחצי, אבל לא הייתי מוכן לעזוב את ד"ר שהרבני. לא הכרתי רופאים כמוהו."
ד"ר שהרבני, שליווה את השניים בצמידות חריגה, מהנהן בהסכמה: "הם התעקשו בגלל איזושהי נאמנות שלא הכרתי. אמרתי להם 'אל תתעקשו, אולי תצליחו לגמור את הדברים האלה חודשיים קודם במקום אחר'. בבילינסון היו עדר של מתאמות ורופאים זוטרים, אליי היו מגיעים רק כשיש פיצוץ גדול. אבל כאן, מאחר והיחידה עוד חדשה, הכל עובר דרכי. אני האמא, האבא, הסבתא והאחות".
"כל הדבר המיוחד הזה משך אותנו אליו", מאשר גם סמדג'ה. "הוא באמת היה חבר, אבא ואמא. היינו מתקשרים אליו בשעות לא שעות, משגעים אותו, זה לא קל להכיל אותנו".
איך זה באמת להכיל את הצמד הזה?
ד"ר שהרבני: "הייתי צריך להחזיק אותם קצר, לעצור אותם, להרגיע. הם שועלים לא קטנים, יודעים לדבר ולצעוק, אבל בשביל להצליח בוועדות כאלה צריכים להיות רגועים, עם יראת כבוד".
כיצד ד"ר שהרבני שינה אתכם?
דנן: "הוא נתן לנו באלאנס. באנו עם התלהבות, יהירות, פתיחות, והוא בא ואמר - פה זה לא המקום, אתה הולך לוועדה שבה מחליטים אם תחיה או תמות".
סמדג'ה: "אם היה בא איזה פרופסור מתנשא שחושב שהוא אלוהים, אותנו זה לא היה מרשים. הפשטות והצניעות שלו, זה מה שקנה אותנו".
למשמע דרך החתחתים שעברו, אין זה מפתיע שהיחסים בין השלושה נותרו קרובים מאוד גם לאחר שההשתלה עברה בהצלחה. "אחרי הניתוח הגעתי הביתה", אומר שלומי. "הילדים שלי עשו לי הפתעה עם בלונים ושלטים, 'וולקאם פאפי'. ישר צילמתי ושלחתי לד"ר שהרבני הודעה: "תודה על הזכות להכיר אדם צנוע וענו כמוך".
עוד אנשים שולחים לך אס-אם-אסים כאלה, ד"ר שהרבני?
"הייתי כל כך גאה בהודעה הזו, שלחתי אותה לבת שלי. רציתי לשלוח משהו דומה לזה אבל לא היה לי את הכישרון לכתוב את מה שאני מרגיש בלב. רציתי להגיד משהו גדול, כי גם אני הייתי נפעם מזה שהם התעקשו לפרוץ את הדלת ולעשות את זה כאן. הם הקריבו הרבה. נכון שהם רצו את הטוב ביותר, אבל גם בטוב ביותר יש את יכולת להתפשר על דגם פשוט יותר ולא לסכן חיים".
שלושה שבועות לאחר ההשתלה המוצלחת הגיעו השניים לביקורת בבית החולים ולא הצליחו שלא למשוך את תשומת הלב של כל צוות היחידה, החל מעובדות הניקיון ועד האחיות וצוות הרופאים עם ד"ר עמי בן דוד ומתאמת ההשתלות שושי גומל. "שלום לדוגמן", מתקבל רותם בחמימות בכניסה ליחידה. אפילו מנהלת הדוכן של מפעל הפיס בבית החולים דורש בשלומם.
"מאוד התרגשנו מההשתלה הראשונה והתכוננו אליה הרבה זמן", אומרת גומל. "החיבור עם רותם ושלומי מיוחד - הם לא היו תורם ומושתל טיפוסיים אבל זה מה שגרם לנו להתחבר אליהם כל כך".
"ביום הראשון הוא קיבל חדר ואני קיבלתי חדר אבל רצינו להיות ביחד", נזכר סמדג'ה בלילה שלפני ההשתלה. "אבל לא הלכנו לישון באותו לילה. היתה הרבה התרגשות, בעיקר צחקנו. יש לנו הומור שחור, כליה ימין זה שלי, כליה שמאל זה שלך, יהיה לי קשה להיפרד מהכליה שלי".
גם ד"ר שהרבני מצטרף לחגיגה. כששלומי הולך להתפנות הוא תוהה בקול רם: "תגיד, זה מהכליה שלו או שלך?" וכולם פורצים בצוחק. "נכון שהכליה שנמצאת אצלו היא עדיין שלי?" שואל סמדג'ה את ד"ר שהרבני. "אני מפחד לעשות עכשיו עוד ילד, שלא ייצאו לי הגנים שלו", אומר דנן. "חשבנו לעשות פונדקאות ולתרום זרע כדי שהילד שלנו יקרא לנו אבא ואבא, אבל הנשים שלנו עוד לא הסכימו לזה".
ד"ר שהרבני מקשיב לשניים ושואל. "תגידי לי, אלה היו עוברים וועדה?"
