וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"אני רוצה לברוח מכאן": הזמן לא חבש את פצעי הנערות שנפגעו בדולפינריום

הפיגוע הנורא בטיילת בתל אביב, בדיוק לפני 15 שנה, הוא היחיד המזוהה עם מגזר ישראלי מסוים. שיחה עם שלוש נשים שנפצעו בפיגוע כנערות מלמדת כי למרות הקלישאה, השכול אינו כרטיס כניסה לחברה הישראלית: השכול הוא פשוט שכול, ויש פצעים שלא יגלידו לעולם

צילום: ניב אהרונסון, עריכה: עומרי וייס ונטלי זברו

בווידאו: טקס הנצחה לקורבנות הפיגוע בתיכון שבח מופת

seperator

"אמרנו שאם אימא שלי תיתן לנו כסף למונית, נלך. לא תיתן, אין מה לעשות", אומרת אנה אוגורייץ-סיניצ'קין. "עשיתי לה עיניים והתחננתי, 'אימא, תני לי, תני לי', והיא נתנה לי 50 שקל. היא הייתה מודאגת, כי זה לא היה הפיגוע הראשון בתקופה הזאת. אני זוכרת עד היום את מה שאמרתי לה: 'אימא, את הרוסים לא מפוצצים'".

רבות דובר על האירוניה המרה הגלומה בכך שהשכול מהווה "כרטיס כניסה" לחברה הישראלית. אף-על-פי-כן, נראה כי הפיגוע בדולפינריום, שאירע לפני 15 שנה בדיוק, בערב שבת, 1 ביוני 2001, גבה את חייהם של 21 בני אדם והותיר למעלה ממאה פצועים, הוא הפיגוע היחידי המזוהה עד היום עם ישראלים ממוצא מסוים. רוב הנפגעים היו בני נוער, יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר, שנהגו לפקוד את הדיסקוטק. בין ההרוגים והפצועים היו נערות רבות: באותו הערב בנות נכנסו למועדון בחינם, והבנים נתנו להן לעבור לקדמת התור.

נדיה דרנשטיין ואוגורץ-סיניצ'קין, שלמדו באותה הכיתה בתיכון הטכנולוגי עמל תל אביב-יפו, מיהרו לצאת מהבית כדי להספיק להגיע למועדון. "אני מרגישה שאני עדיין בת 16 ושזה קרה אתמול", קובעת דרנשטיין, כעת בת 31, נשואה ואם לשניים. "אולי לא אתמול, אולי עברו איזה שלוש שנים", אומרת בחצי חיוך אוגורץ-סיניצ'קין, שאיבדה באותו לילה את אהוב נעוריה, איליה גוטמן. "מה שבטוח, זה חילק את החיים לשניים - לפני ואחרי", מסכמת תמרה פבריקנט.

השלוש משחזרות בשיחה עם וואלה! NEWS את אירועי הלילה ההוא, מדברות על השנים הקשות שהגיעו אחרי הפיגוע הנורא ועל כברת הדרך שעשו מאז כדי לבנות את חייהן מחדש.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פיטרו חוגגת יום הולדת עגול ואתם נהנים ממבצע של פעם ב-60 שנה

בשיתוף פיטרו
תמרה פבריקנט ונדיה דרנשטיין שנפצעו בפיגוע הדולפינריון, מאי 2016. ראובן קסטרו
"הפיגוע חילק את החיים לשניים - לפני ואחרי". פבריקנט ודרנשטיין, השבוע/ראובן קסטרו

בשל מספר הקורבנות הרב, גילם הצעיר והיעד שבחר המחבל, נתפס הפיגוע כמתקפה על החיים עצמם וזעזע עמוקות את הציבור הישראלי, עוד לפני ימי הטרור המדממים של האינתיפאדה השנייה. במקביל, חידדה הטרגדיה את הפערים בחברה הישראלית ואת הניכור בין הקבוצות שמרכיבות אותה. רוב הנפגעים ובני משפחותיהם עלו ארצה שנים אחדות לפני הפיגוע. רבים מההורים שילדיהם נהרגו או נפצעו לא דיברו את השפה. מה שמובן מאליו לבני המקום, היה זר וחדש לאחרים: המגע עם הרשויות, ההליכים הביורוקרטיים, השכול. חלק מההרוגים לא נחשבו יהודים על-פי ההלכה ולכן התעוררו קשיים בהבאתם לקבורה; בני משפחות ופצועים נתקלו במגבלות התאזרחות, שלא לדבר על הבעיות הכלכליות החדשות.

שבעה מההרוגים בפיגוע היו תלמידים או תלמידים לשעבר בבית הספר "שבח מופת". בשנות ה-90 היה התיכון בדרום תל אביב סמל להתבדלות העולים מברית המועצות, אי של מצוינות במערכת החינוך הישראלית. לדברי מנהל בית הספר, מקס סיוון, זכר הפיגוע בדולפינריום הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות של "שבח מופת". הורי הנערים שנהרגו נפגשים עם ההנהלה כמה פעמים בשנה ומוזמנים באופן קבוע לשוחח עם התלמידים ולהשתתף באירועי זיכרון. בשבוע שעבר הוזמנו ההורים לטקס מיוחד כחלק ממפעל הנצחה ארצי של משרד החינוך שצובר תאוצה בשנים האחרונות, ובמהלכו מלווים קבוצות של תלמידים את בני המשפחות ויוצרים אלבומי זיכרון ובהם תמונות, יצירות שיצרו ההרוגים ומידע על אודותיהם.

מתוך הטקס לזכר ההרוגים בבי"ס שבח מופת בתל אביב, מאי 2016. ראובן קסטרו
הפיגוע בדולפינריום הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות של בית הספר. טקס לזכר ההרוגים ב"שבח מופת", שבוע שעבר/ראובן קסטרו
"כולם שאלו: מה זה פציעה באורח בינוני? וכל מי שנכנס לחדר היה טופח לי על השמיכה. אני זוכרת שהיה לי קר מאוד, ולא יכולתי לקום או לזוז, וכולם ממששים אותי מבעד לשמיכה. רק אחר כך הבנתי שמישהו אמר להם שבינוני זה כשמאבדים או רגל או יד"

"אני זוכרת שהסתובבתי וראיתי את המתקן שהיה אז בטיילת, כדור כזה שקופץ לשמיים", מספרת דרנשטיין. "פתאום היה פיצוץ. עפתי כמה מטרים ואיבדתי את ההכרה. כשפקחתי את העיניים הכול היה אפור-ורוד והיה לי צפצוף באוזניים. בהתחלה לא הבנתי מה קרה. היו כל מיני מחשבות, אולי זה משטרה או שזרקו קפצונים. אחר כך שמעתי את הצעקות של האנשים. כולם כיסו את האוזניים כי הפיצוץ קרע את עור התוף. התחלתי להרגיש כאב ברגל, שרף לי נורא. הרמתי את הרגל וראיתי שם משהו לא ברור. הסתכלתי הצידה וראיתי את חברה שלי עם שבר פתוח, צועקת 'איפה האמבולנס?', וכשהתחלתי להסתכל מסביב ראיתי המון חתיכות בשר".

פבריקנט הייתה אז בת 18. "אחד הפרמדיקים תפס אותי והעלה אותי לאמבולנס, שאלו אותי איך קוראים לי. עניתי שאני לא זוכרת. נתנו לי פתק עם מספר וכתבו על הפתק 'פיגוע'. המספר היה 106, והספקתי לחשוב, מה זה, מחלקים מספרים כמו בגטו. רק באמבולנס, כשהסתכלתי על הפתק הבנתי שזה פיגוע. נתנו לי טלפון ואמרו לי להתקשר לאימא וכל מה שיכולתי להגיד זה 'פיצוץ, ראש'. הספקתי להגיד שאנחנו נוסעים לאיכילוב ואז השיחה התנתקה. רק היום אני מבינה מה עשיתי לה".

"נשארתי שם די הרבה זמן, אחרי שפינו כמעט את כולם", מספרת אוגורץ-סיניצ'קין. "שאלתי אנשים: 'הפנים שלי שלמות?' כי הורדתי מעצמי חתיכות בשר ולא הבנתי אם זה שלי או לא שלי. בשלב מסוים נשארו רק הגופות. ראיתי את חבר שלי איליה, וראיתי שעושים לו עיסוי לב. הוא היה שלם. רציתי לרוץ אליו אבל החזיקו אותי ולא נתנו לי להתקרב. בסוף הבינו שצריך לפנות אותי, לפני שאתחיל להתפרע".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

השלוש אושפזו בבתי החולים עם פציעות בדרגת קל-בינוני או בינוני."הייתי בטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה", מספרת דרנשטיין. "אני זוכרת שאני פוקחת את העיניים ורואה חברה יושבת לידי ושמחתי שהיא באה אליי. אחרי זה אני עוצמת עיניים, היא נעלמת וכשאני פוקחת אותן שוב אני רואה ידיד שלי יושב ובוכה. לא הבנתי למה כולם באים. שכחתי מה קרה, לא הבנתי שאני בבית חולים". פבריקרנט מוסיפה: "כולם היו שואלים: מה זה פציעה באורח בינוני? כל מי שנכנס לחדר היה טופח לי על השמיכה. אני זוכרת שהיה לי קר מאוד ולא יכולתי לקום או לזוז. כולם ממששים אותי מבעד לשמיכה. רק אחר כך הבנתי שמישהו אמר להם שבינוני זה כשמאבדים או רגל אחת או יד אחת".

על אף הפציעה, דאגתה של אוגורץ-סיניצ'קין הייתה נתונה לבן זוגה, איליה, ולידידה הטוב, רומן דז'אנשוילי. "אימא שלי סיפרה שהתקשרתי אליה ואמרתי: 'היה פיגוע בתל אביב. אני לא שם, אני עם איליה בבת ים'. היא אומרת שדיברתי מהר אבל הייתי רגועה, שבחיים היא לא הייתה מנחשת שקרה משהו. אחר כך אחותי התקשרה אלי והיא כבר סיפרה להורים אז הם טסו לבית חולים, אבל קודם כל ראיתי את ההורים של איליה. הם באו לחפש אותו, ואמרתי לאימא שלו: 'הוא בסדר, הוא היה לידי. אם אני בסדר אז גם הוא בסדר'. אני זוכרת שכמו שהיא עמדה, ככה היא נפלה על הרצפה. היא אמרה שהוא כבר איננו, אפילו שהיא לא ידעה ב-100 אחוז. בשלב מסוים אחד הידידים אמר לי שאיליה ורומן בדרך הביתה. חשבתי לעצמי זהו, החיים שלי יפים. מחר הם יבואו לבקר אותי בבית החולים ויביאו לי תפוזים. לא הפסקתי להתקשר אליו הביתה כי הסלולרי לא היה זמין, והוא לא מגיע. אמרו לי שרשת הטלפון קרסה, שיש פקקים - הכול הסברים הגיוניים. לבסוף התקשר אליי חבר נוסף, ממרר בבכי. התחלתי להגיד לו שאיליה ורומן בדרך הביתה והוא אמר: 'מה, את לא יודעת?'. באותו רגע התחיל הסיוט שלי".

אנה אוגורץ-סיניצ'קין נפצעה בפיגוע הדולפינריום, מאי 2016. ראובן קסטרו
"בבית חולים אמרתי לידיד שלי שאיליה ורומן בדרך הביתה והוא אמר: 'מה, את לא יודעת?'. באותו רגע התחיל הסיוט שלי". אוגורץ-סיניצ'קין/ראובן קסטרו
"במשך שנה תכננתי איך אני אתאבד כך שזה ייראה במקרה. רק משום שלא היה לי מספיק שכל לחשוב על משהו - לא התאבדתי. בשל מסוים אימא הבינה שאני כנראה לא מתאבדת, אבל מתה לאט-לאט"

הסיוט של אוגורץ-סיניצ'קין כלל דיכאון עמוק. "לא אכלתי, לא שתיתי, רק בכיתי. היה שיר אחד ברוסית שאיליה ורומן אהבו. הם רצו לפתוח ליין ב'דולפי' (שם המועדון בו בוצע הפיגוע, מ.ב) ואמרו: 'זה השיר שיתנגן שם'. תקופה ארוכה אחרי הפיגוע הייתי יושבת בחדר עם קופסת סיגריות והשיר הזה על ריפיט. אימא שלי כבר לא ידעה מה לעשות. אמרו לה לא להשאיר אותי לבד כי יש לי נטיות אובדניות. למה לא התאבדתי? בכל הדתות יש אמונה שהתאבדות היא חטא. אמרתי לעצמי שהם בגן עדן, ואם אני אתאבד אני אהיה בגיהינום. בכל זאת, במשך שנה תכננתי איך אני אתאבד כך שזה ייראה במקרה. רק משום שלא היה לי מספיק שכל לחשוב על משהו - לא התאבדתי. בשלב מסוים אימא הבינה שאני כנראה לא מתאבדת, אבל מתה לאט-לאט כי אני לא אוכלת או שותה, רק מעשנת. היא שאלה אותי למה אני עושה את זה לעצמי ואמרתי לה: 'אימא, אני מצטערת שלא נהרגתי איתם ושאני גורמת לך סבל'".

גם הפצועים שלא הכירו זה את זה לפני הפיגוע, הפכו אחרי האסון לחבורה צמודה והרסנית. "היינו יוצאות בערב, חוזרות בבוקר ושוב יוצאות בערב. זה היה מעגל סגור", מספרת פבריקנט. "בדיעבד אני מבינה כמה ההורים שלנו היו מסכנים", מסכימה אוגורץ-סיניצ'קין. "הייתי נעלמת מהבית לשבועות, לא עונה לטלפונים. היינו במקומות-לא-מקומות, הם לא ידעו מה קורה איתי. דחיתי כל טיפול. באיזשהו שלב החלטתי שכל העולם נגדי, זה היה אחרי הביקור בביטוח לאומי, אלא מה. בהתחלה בכלל לא דיברתי עם אנשים, רק בינינו החברים. וגם על מה היינו מדברים? רק על מה שקרה. אז אימא שלי התחילה לספר לפקיד שנהרגו לי חברים בפיגוע והוא ענה: 'טוב, לכולם נהרגו'. באותו רגע קמתי והלכתי. בנוסף, קיבלתי כביכול טיפול פסיכולוגי, נתנו לי ערימה של תרופות. זרקתי הכול לפח, לא לקחתי כלום. היינו בני נוער, חשבנו שנסתדר לבד".

ולא פחדתן ללכת למועדונים, רגע אחרי שהייתן במועדון ומחבל התפוצץ עליכן?

אוגורץ-סיניצ'קין: "את לא מבינה שלא היה אכפת לנו למות?"

פבריקנט: "היינו מחכים מרחוק, זה כן. מחכים שכולם ייכנסו ורק אז נכנסים".

מה שהציל את אוגורץ-סיניצ'קין היה, לדבריה, הגיוס לצה"ל. היא התגייסה לגדוד אב"כ של ההנדסה הקרבית ונשארה בצבא ארבע שנים. "הלכתי לצבא כי רציתי לנקום", היא מצהירה. "אני שקרנית טובה. אמרתי לביטוח לאומי שהכול בסדר, שלא כואב לי כלום, שאני ישנה מצוין. מה אכפת להם לשלם לאדם אחד פחות? עשו לי ועדה רפואית עם קב"ן, שאלו אותי: 'את לא שונאת אותם?' אמרתי 'מה פתאום, הכל טוב ויפה'. אמרתי להם את מה שהם רצו לשמוע".

איך הצבא עזר לך?

"היה לי נשק. עזבי שאת יכולה לא להשתמש בו פעם אחת במהלך השירות. זה נותן ביטחון, שליטה על האויבים שלך. זה כנראה מה שהייתי צריכה. זאת הייתה מסגרת, לא הייתי יוצאת הביתה כמעט, וזה היה טוב, כי פה אני לא יודעת איפה הייתי מוצאת את עצמי. בטח לא במקומות טובים".

פבריקנט ודרנשטיין לא התגייסו לצה"ל, אך שתיהן מספרות על דרכים אחרות שמצאו כדי להתמודד עם הכאב ועם תחושת האשמה על כך שהן נותרו בחיים בעוד חבריהן נהרגו. "הייתה תקופה שבה הייתי צריכה לדבר", אומרת פבריקנט. "חזרתי כמו רובוט על מה שקרה באותו לילה. הייתי מוכנה לדבר גם עם אנשים זרים ברחוב". דרנשטיין מוסיפה: "לקח לי הרבה זמן להבין מה אני רוצה מהחיים האלו. עד שהפכתי לאמא לא למדתי, לא עבדתי. הייתי מבזבזת זמן וכסף. קניתי רק בגדים ואיפור. בזבזתי את התרומות שקיבלתי, לא נשאר לי שקל. תקופה ארוכה הלכתי לפסיכולוגית, הרגשתי שכל שעה נמשכת חיים שלמים. הבעיה הייתה שחשבתי שאני אשמה בכך שזה קרה לי".

תמרה פבריקנט נפצעה בפיגוע הדולפינריום, מאי 2016. ראובן קסטרו
"חזרתי כמו רובוט על מה שקרה באותו לילה. הייתי מוכנה לדבר עם אנשים ברחוב". תמרה פבריקנט/ראובן קסטרו

השפעות הפיגוע ניכרות גם בניסיון של השלוש להשתלב בשוק העבודה ולפתח קריירה. הן מרגישות שהתעכבו יותר מהרצוי טרם החלו לפעול בכיוון. דרנשטיין מספרת שרק בגיל 25, כשכבר הייתה אימא, הבינה שעליה לרכוש מקצוע כדי לשמש דוגמה לילד, והוכשרה להיות קוסמטיקאית פרא-רפואית. פבריקנט, שלמזלה השלימה את רוב הבגרויות לפני הפיגוע, התקבלה ללימודים באוניברסיטת תל אביב והיום היא שיננית בקופת חולים. אוגורץ-סיניצ'קין השתחררה מהצבא והמשיכה לעבוד באבטחה. כיום היא ראש צוות בחברה גדולה.

ניכר כי גם השקפת עולמן הפוליטית הושפעה מהאסון המכונן שעברו בצעירותן. "הכרתי ערבים שאני יכולה להגיד שהם בסדר, אבל הם מעטים", אומרת פבריקנט. "הם מאוד בודדים אבל אלה אנשים שחיים ולומדים בארץ אבל הם נגד כל מה שקורה כאן. אני גם לא מבינה ישראלים שסובלים מהמלחמות היום-יומיות פה ומנסים להצדיק את הערבים. אני לא מוכנה לשמוע את זה". דרנשטיין מוסיפה: "אני לא סומכת על אף אחד מהם. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי למרות שאני רוצה לקוות שאני טועה. בכלל, אני משתדלת לא לדבר על פוליטיקה".

שואלים אתכן על הצד השני, על כאב של אימא פלסטינית שאיבדה ילד?

דרנשטיין: "כאב של אימא פלסטינית שמרוצה מזה שהבן שלה הלך להתפוצץ? למה האימא הפלסטינית לא חושבת על האימא הישראלית?"

ליליה ז'וקובסקי, אמא של מרינה ברקובסקי שנרצחה בפיגוע הדולפינריום, בטקס לזכר ההרוגים בבי"ס שבח מופת בתל אביב,  מאי 2016. ראובן קסטרו
ליליה ז'וקובסקי מדליקה נר לזכר בתה מרינה בטקס לנרצחי הפיגוע בבי"ס שבח מופת, שבוע שעבר/ראובן קסטרו

אוגורץ-סיניצ'קין מספרת כי אמו של איליה גוטמן ז"ל מרגישה אחרת. "כשאני התמלאתי שנאה ואמרתי שלא אכפת לי גם אם תיפול פצצת אטום או שכולם ימותו, אימא של איליה, לריסה, אמרה לי: 'אנה, גם האמהות שלהם רוצות לחיות בשקט'. בכל פעם שהיא רואה אותי היא בוכה. גם לי וגם לה זה מאוד קשה. היא אומרת לי: 'אנה, בבקשה תבואי', כי אני סוג של זיכרון אחרון ממנו בשבילה. היא מזמינה אותי לבוא עם הילדים - ולי לא נעים. איך אני אבוא עם הילדים כשהוא איננו ואני מלאת חיים? כל הזמן יש לי תחושה שאני לא בסדר בגלל שהמשכתי את החיים בסבבה. אני נשואה, יש לי ילדים, התקדמתי בצבא, אני מתקדמת בעבודה - והחיים שלי יכלו להיגמר בגיל 16. באיזה פנים אני אבוא לאימא שאין לה את כל זה ואגיד לה וואלה הכל סבבה, הכל טוב?"

כל השלוש שקלו בשנים האחרונות לעזוב את הארץ. "אני מאוד רוצה לעזוב אבל בעלי לא רוצה", אומרת דרנשטיין. "טוב לו פה. הוא התבסס, יש לו עבודה שהוא אוהב. בכל פעם שיש אזעקות ופיגועים, אני בסטרס. אני אומרת לו בוא נברח מפה והוא מרגיע אותי. אם הייתי יכולה לשכנע אותו - הייתי בורחת מכל המלחמות. זה מלחיץ אותי כל כך, ורק מחמיר עם השנים. אני יודעת שהבן שלי עוד כמה שנים ירצה לצאת, ללכת למסיבות ומעודונים. לא מזמן, יום אחרי שדקרו מישהו בחולון, הבן שלי הלך ברחוב לחבר שלו ומישהו ברחוב חטף לו את הטלפון מהיד וברח. כשהתקשרו אליי מהמשטרה חשבתי שאני מתה".

15 שנה אחרי, שלושתן ממשיכות לחיות את הפיגוע הנורא ויודעות כי יש דברים שגם הזמן לא מסוגל לרפא. "אני עדיין צריכה לרוץ לרופאים. זה לא נגמר, כנראה עד סוף החיים", מספרת פבריקנט. "היום אני מרגישה לחץ, בעיקר בגלל הילדים. לפני הפיגוע הייתה לי הרגשה שלי זה לא יקרה, שזה רחוק ממני. היום אני מבינה שהכול יכול לקרות". אוגורץ-סיניצ'קין מוסיפה: "הכי מפחיד זה כשהקטנים מתחילים לשאול. לא מזמן היה יום הזיכרון, והבן שלי בן ארבע, שאל: 'אמא, למה את בוכה?' אז אמרתי לו שאנחנו זוכרים חיילים ושהם עכשיו בשמיים, משהו כללי בלי להיכנס לפרטים. לא אגיד לו שאמא הייתה בפיגוע וכמעט נהרגה. עד שהיו לי ילדים חייתי בלי פחד, איבדתי אותו בפיגוע. אבל כשיש מישהו איתך והוא כזה קטן שאת אפילו מפחדת לפחד לידו כדי שלא יבין שזה מפחיד, זה עולם אחר לגמרי. למה זה מגיע לו? בן ארבע ויש לו ברזומה כבר שתי מלחמות. עם כל השנאה שלי, ולא חסר, אני לא רוצה להעביר את זה גם אליהם. יש לי שני בנים, והם בטוח ילכו לצבא. כל דור אומרים שהילדים שלו כבר לא ילכו לצבא, אבל אני לא חיה באשליות".

אנדרטת הרוגי פיגוע הדולפינריום מ-2001 בתל אביב. Dr. Avishai Teicher, אתר רשמי
21 שמות הנרצחים חרוטים על אנדרטה לזכר הפיגוע בדולפינריום/אתר רשמי, Dr. Avishai Teicher

(עדכון ראשון: 02/06)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully