שמי אהוד. אני בן 35, נשוי פלוס שניים, גר במודיעין, עובד באזור ירושלים. ביום יום, במהלך השגרה, תמיד ישנו קול שמהדהד ואומר: "אתה? אתה חייל, לוחם. יש לך עוד תפקיד בחיים מעבר לחייך האזרחיים".
בכל פעם שאני מגיע לאזור מגוריי - "גזרה", אם כבר לשון מילואימניקים - אני עומד ונפעם ושואל את עצמי איך תחת איומים ביטחוניים, פיגועים קשים, ירי רקטות ומלחמות - הצלחנו להגיע להישגים כאלה. מתחילת שירותי הסדיר וכלה בשירות המילואים - אני חש באחריות העצומה ובזכות שיש לי להיות חלק מתהליך כזה.
כמוני גם חבריי לפלוגה ולגדוד, שמחים וגאים בזכות שנפלה בחלקנו לעמוד ולהגן על שגרת חייכם, ועל זכותכם וייעודכם לבנות כאן חבלי ארץ נפלאים, ערים וכפרים, חקלאות ותעשייה, חינוך תרבות וספורט.
לצערנו, השלום עוד רחוק והצורך לצאת למילואים בימי שגרה ובצו 8 הם חלק מחיי. לאחרונה נפלה בחלקי הזכות להיבחר על ידי הרמטכ"ל כחייל מילואים מצטיין. זוהי זכות גדולה בעיניי, אך איני מחפש אותות הצטיינות או טפיחות על השכם. די לי במבט על מדינתנו שזוהי משמרתי לשמור עליה, מספיק לי לראות אותה פורחת וגדלה, את גני הילדים המלאים, בתי הספר, הפארקים ומגרשי הספורט ההומים.
כחייל מילואים, שמקפיד ומתמיד להגיע זה שנים רבות, אני יכול לספר ולשתף במורשות קרב ממבצעים רבים. במהלך השנים השתתפתי כמילואימניק במבצע חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. פעלנו בגזרות שונות בכל רחבי הארץ, שמרנו זה על זה ובעיקר עליכם, אזרחי המדינה.
החוויות שצרובות לי בראש במיוחד נחקקו בצוק איתן. כמעט שנתיים חלפו, אך התחושה היא שרק אתמול ספרה אותנו השלישה בשטחי הכינוס. המשימה הייתה לאבטח את זיקים והאזור שמקיף את היישוב. הבענו מוכנות לעשות הכול, ככל שיידרש, כדי לחזק ולשמור על השקט בדרום.
רק מי שרואה את התמונות שצולמו לפני 68 שנה, שבהן נראים מדבר ושממה, יכול להבין ולהעריך את המסע שעברה מדינת ישראל. אחי ורעיי - בכל פעם שניקרא לדגל, נהיה שם. נעזוב את חיינו האזרחיים, את משפחותינו ועבודותינו, נעלה על מדים ונגיע. זוהי חובתנו וזכותנו.
הכותב הינו רס"ר במילואים