פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החרם על ישראל מוצדק, ולא (רק) בגלל הכיבוש

      ספר החוקים הישראלי כולל כמה עבירות פליליות, שאיך שלא מנסים לפרש אותן, לא עולות בקנה אחד עם דמוקרטיה. במקום לדאוג לחופש הביטוי, ממשיכים להגביל אותו. אז בואו לפחות לא נתפלא כשמחרימים אותנו. דעה

      מנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה ג'רמי קורבין, אפריל 2016 (AP)
      מנהיג הלייבור לא אנטישמי, הוא פשוט צודק (צילום: AP)

      ההתבטאויות האנטי-ישראליות של מפלגת הלייבור בבריטניה הוציאו מהארון את הטענה שהקמפיין הבינלאומי לחרם על ישראל הוא ניסיון מתוחכם להשמיד את העם היהודי. הנימוק מאחורי הטענה הוא שפעילי BDS הם בעצם אנטישמים מהסוג הישן, אבל בגלל שהשואה "הוציאה מהאופנה" את רדיפת היהודים, הם מחפשים דרכים עקיפות למחוק אותנו מהמפה.

      גם אם הטענה נכונה (חייבים להודות שרבים מאיתנו דווקא היו מאמצים בשתי ידיים את הצעתה של חברת הפרלמנט הבריטי נאז שאה שישראל תהפוך לחלק מארצות הברית ובוודאי לא היו רואים אותה כאנטישמית) - זה לא פותר אותנו מלהתמודד עם השאלה האם החרם על ישראל איננו מוצדק. האצבע מופנית בדרך כלל לכיבוש, אבל אני מבקש להבליט נקודה אחרת, שמעמידה את ישראל באור מפוקפק: ספר החוקים. זה כולל שורה של עבירות פליליות, שלא משנה כמה ננסה להיות סלחניים כלפיהן לא עולות בקנה אחד עם דמוקרטיה.

      לכלכת על יהושע בן נון? לך לכלא

      קחו לדוגמא את סעיף 173 אשר קובע מאסר של שנה על מי שמפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים. המשמעות היא שמי שיכתוב שיהושע בן נון היה פושע מלחמה ששחט את העם הכנעני על לא עוול בכפו עלול לשבת בבית סוהר, למרות שזה תקציר מדויק של ספר יהושע המקראי.

      גם סעיף 170, אשר קובע מאסר של שנה על מי שפוגע בכבודם של סמל המדינה או דגל המדינה (גילוי נאות: ארגון ימין קיצוני הגיש תלונה למשטרה וזו פתחה נגדי בחקירה בגלל שלטענתם הצעתי להשתמש בדגל לספונז'ה), לא עולה בקנה אחד עם הזכות לבטא תפיסת עולם אנטי פטריוטית.

      בעייתי לא פחות סעיף 136, אשר קובע מאסר של חמש שנים על מי שאומר "דברים שגורמים שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה ומעוררים אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ". במלים אחרות – כל כתבה שמתפרסמת בשבחי המעבר מתל אביב לברלין עלולה לשלוח את הכתב למעשיהו בגלל שדבריו מעוררים מורת רוח ביחס למדינת ישראל.

      אמנם לא כל מי שמביע אי שביעות רצון מהמדינה מוצא את עצמו מסובך עם המשטרה (בדרך כלל זה קורה – כמה מפתיע – לערבים), אבל עדיין החשש שביקורת לגיטימית על ממשלה שגוררת אותנו למלחמות מיותרות, משקיעה את כספנו בהתנחלויות מיותרות, ועושה ככל יכולתה שלא יהיה כאן שלום כדי שחס וחלילה לא נדרוש ממנה לפתור בעיות כמו זיהום אוויר, צפיפות או מגזר ציבורי מנופח תיחשב לעבירה פלילית הוא בדיוק מה שגורם לאנשים לפחד להגיד את דעתם.

      ועוד לא דיברנו על עמדות שלא מגיעות לדיון, כי התקשורת פוחדת לתת להן ביטוי. קראתם פעם מאמר שמסביר שמדינה יהודית דמוקרטית מזכירה מאוד את הרפובליקה האיסלמית של איראן, כי גם שם וגם כאן אין הפרדה בין דת למדינה אבל יש בחירות כל ארבע שנים? או שאכיפת החוק נגד הטרדה מינית היא בזבוז של משאבים יקרים על שטויות? או אולי שברית מילה היא תקיפה מינית של תינוקות חסרי ישע? קשה למצוא גוף חדשותי שיעז לפרסם דעות כאלה.

      חופש הביטוי נמדד ביכולת לעכל דעות חריגות, גם כדי שלא נפחד לדבר וגם כי רק חשיפה לכל סוגי העמדות מאפשרת בחינה מושכלת של המחלוקות. במדינות דמוקרטיות באמת כמו ארצות סקנדינביה, בריטניה וארה"ב יש חוקה או חוקים מיוחדים שמבטיחים את חופש הביטוי גם לעמדות חריגות וגם למי שלועגים למדינה ולסמליה. לישראל לא הספיקו 68 שנה כדי לכתוב חוק שיבטיח את חופש הביטוי, ובינתיים אנחנו רק מוסיפים לספר החוקים עוד ועוד סעיפים אשר מגבילים את חופש הביטוי. על שולחנה של הכנסת מונח עכשיו חוק דגל "משופר", שקובע כי ביזוי הדגל יגרור מאסר לא של שנה אחת אלא של שלוש שנים בנימוק שרגשות הציבור לא יכולים לסבול דגל שרוף או קרוע.

      בשם חופש הביטוי מותר כמובן לטעון שהצעות להטיל חרם וסנקציות על ישראל נובעות מאנטישמיות, אבל השכל הישר אומר שלמדינה שרק לאחרונה חוקקה חוק אשר מאפשר לדרוש פיצוי כספי ממי שבסך הכל מבטא את העדפתו הצרכנית לא לקנות מוצרים שיוצרו מעבר לקו הירוק, אסור להתלונן על חרמות. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הכיבוש.


      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.