עם כל הכבוד למתמטיקה, העולם צריך גם אנשי רוח

תגלית מרעישה! חמש יחידות מתמטיקה הן הסוד להצלחת ילדינו. תשכחו מהיסטוריה, ספרות, תיאטרון או אמנות – אתם הרי רוצים שהילד שלכם יעבוד בגוגל, נכון? אל תתמהמהו, מאיץ בכם הקמפיין החדש לעידוד חמש היחידות הנכספות, הציקו לילדיכם עוד בטרם ייגמלו מחיתולים וציירו להם מציאות בה כל בחירה אחרת תשלח אותם הישר לעולם שכולו שכר מינימום, דירות מתפוררות ופת לחם.

האוטופיה המשתקפת מהתשדירים המעיקים הללו צורמת בעיקר למי שנאבקים בציפורניים לשמור על הרלוונטיות של אח?יה הדחויים והכעורים של המתמטיקה האטרקטיבית והנחשקת – מדעי הרוח – ויתרה מזאת, נאבקים למצוא את מקומם בזירה הולכת ומצטמצמת של אפשרויות.

אחד הרגעים המשמעותיים בחייו של אקדמאי הוא היום בו הוא מקבל את תואר הדוקטור שלו. מדובר באוורסט האישי של כל תלמיד מחקר, פסגה מושלגת אליה מגיעים כשהאוויר כבר דליל, הגוף מפורק, והמוח – במובן המילולי ביותר של המילה – לא מסוגל להכיל עוד מידע ומאיים להתפוצץ. לא מזמן הגעתי גם אני לפסגה הזו והתעוררתי בוקר בהיר אחד כשאני דוקטור. לא לשקשוקה, לא לחוקי תנועה, וגם לא – יסלחו לי האימהות היהודיות באשר הן - לרפואה. את הדוקטורט שלי עשיתי בספרות אנגלית עם התמחות ספציפית בסופרת הנערצת ג'יין אוסטן, בספריה, מסריה, והשפעתה התרבותית הנרחבת במאתיים השנים האחרונות. ובכן, כשאומרים "זר לא יבין", מתכוונים כנראה לכתיבת עבודת דוקטורט במדעי הרוח. אני זוכרת בבירור מוחלט טור שכתב נחמיה שטרסלר ב"הארץ" לפני כארבע שנים, כשעבודת המחקר שלי עוד הייתה בחיתוליה, בו הוא תקף את הבכיינים ממדעי הרוח שמתלוננים על כך שאינם מצליחים למצוא פרנסה ראויה. "כל מי שבחרו ללמוד משהו כיפי, שקל ללמוד אותו, שהוא בעצם תחביב נחמד, בלי להתייחס להכנסה הזעומה שהוא מביא אתו, אמורים לבוא בטענות רק לעצמם" כתב שטרסלר בזמנו.

מיותר לציין שכל קשר בין "קל" ו"כיפי" לארבע וחצי שנים של מחקר אינסופי, הררי מאמרים וספרים, אינספור שכתובים, והתעמקות בלתי נלאית בכל היבט ספרותי, היסטורי, פילוסופי, פסיכולוגי ופמיניסטי של מושא המחקר שלך, לא רק שהוא מקרי, הוא אינו קיים. הכלים והמיומנויות שחוקר במדעי הרוח צובר ומלטש במהלך שנות כתיבת הדוקטורט שלו הם נכס שערכו לא יסולא בפז. נכס מהסוג שכל מקום עבודה – גם גוגל! – היה שמח לקבל לשורותיו.

הבעיה שורשית ועמוקה משניתן לפרוש במעט מילים שכן גם אחרי שנים של טיפוח על ידי האוניברסיטאות בארץ שמעניקות מלגות ויחס אישי, וגם לאחר שנסעת לכנסים בהם הצגת את המחקר שלך כנציג האוניברסיטה, וגם לאחר שפרסמת מאמרים בז'ורנלים אקדמאים כשאתה תחת האפיליאציה של – ניחשתם נכון – האוניברסיטה שלך, כשיגיע הרגע בו תהפוך לדוקטור מן המניין, הג'וב שאתה מפנטז עליו בעולם הולך ונעלם של תקנים למרצים במדעי הרוח, ילך בתשעה מתוך עשרה מקרים לבוגר ברקלי או סטנפורד. הבעיה מתחילה שם, אבל היכן היא נגמרת? לנפתלי בנט הפתרונים.

שטרסלר לא טעה כשאמר שאין ביקוש למדעי הרוח בשוק העבודה – כפי שמוכיח הקושי להשתלב כמרצה במוסדות להשכלה גבוהה בתחומים אלו – אך הוא טעה בענק כשחרץ גורלות והחליט שבוגרי ה"תחביבים" הללו אינם יכולים להשתלב בהצלחה בתפקידים מובילים במשק. זוהי בדיוק הגישה הדטרמיניסטית המונצחת בקמפיין החדש ששר החינוך, האיש והאקזיט, מקדם בלהט. מעבר לעובדה שמדובר במסרים המקבעים את מצבם העגום של אקדמאים מצוינים שלאו דווקא רוצים לעבוד כמורים ביסודי עבור שכר זעום ובתנאי עבדות, מדובר בדיכוי בוטה של דימיון וקריאטיביות אצל נערים ונערות שחושבים שטנגנס וקוסינוס הן תרופות לצינון אך עשויים לשנות את העולם בדרכם שלהם – ולא דרך משוואה.