יאיר לפיד הוא דונלד טראמפ הישראלי

הסערה של השבוע האחרון הוכיחה בפעם המי יודע כמה שאי אפשר לצפות כמעט דבר במה שקשור למערכת הפוליטית בישראל. ציניות תמיד הייתה חלק מהמשחק הפרלמנטרי, אבל נדמה שתקופתו של בנימין נתניהו במשרד ראש הממשלה הביאה את האופורטוניזם והאינטרסים הקטנים לשיאים חדשים. לא מעט התבטאויות נשמעו בסוף השבוע האחרון אודות גשר אחד רחוק מדי בעניין הדחת יעלון, מהלך שעלול לערער את כיסאו הנצחי של מי שמיצב את עצמו בעמל רב כשחקן הכמעט יחיד על המפה. לכאורה מדובר בבשורה לרבים שמעוניינים לראות את עידן נתניהו מגיע לקיצו, אבל גם למי שמאמינים שבישראל חייבת בכל מקרה לפעול אופוזיציה שמייצרת אלטרנטיבה לסדר היום ולא כזו שממתינה לרגע המתאים לנטוש את העקרונות ולהצטרף לממשלה. אלא שמבט על הלוח הפוליטי החדש מגלה שהאדם הכמעט יחיד שנותר עומד אחרי מסע החיסולים של נתניהו, הוא אדם שבמקרה הטוב משתווה אליו בעוצמת הציניות ולעיתים אף מתעלה עליו.

סקרים אחרונים מציבים את יאיר לפיד בעמדה של 20 מנדטים וצפונה (וזה עוד לפני תרחיש אפשרי של הצטרפות יעלון למפלגת "יש עתיד"). הרבה לפני כל מפלגה אחרת על המגרש הפוליטי, ובייחוד "המחנה הציוני", שעוד עלולה להתפורר לטור מנדטים חד ספרתי אם ציפי לבני תנטוש את האיחוד. ובעוד שהסתמכות על סקרים הייתה מאז ומתמיד מתעתעת (בטח במקרה של יאיר לפיד), קשה שלא לראות את ההיגיון שבמספרים האלה. הציבור הישראלי נע ימינה על המפה הפוליטית. מה שכונה בעבר השמאל הרך לוטש כבר מזמן עיניים אל האנגימה שמכונה "המרכז", נואש מדיבורים על שלום ומחפש דמות שתספר לו את מה שהוא אוהב לשמוע. לפיד הפך את המקום הזה ואת שימורו לחזות כל עשייתו הציבורית. ומאחר ונכון לשלב זה, מדובר באדם שרחוק שערוריית מיליון יורו מפוקפקים אחת ממשרד ראש הממשלה, קשה שלא להתמלא אימה במחשבה על העתיד תחת שלטון לפיד.

מושג הפוליטיקה החדשה שעליו חתום לפיד בטאבו גורם אפילו למהלכים של נתניהו להחוויר. השבוע הוא חזר לפמפם אותו שוב ושוב, מזכיר לנו כמה המערכת הפוליטית מסואבת ורקובה וזקוקה לשינוי. אלא שלפיד הוא התגלמות הפוליטיקה הישנה בשילוב ג'ל והטיית ראש דרמטית: אדם ששריין עצמו פוליטית בעמדת ראש המפלגה למשך שנים ומדבר על פוליטיקה רקובה, אדם שנתפס בשקר לכאורה לגבי השימוש במריחואנה ומטיף לאמינות ושקיפות, אדם שהתעמר בחברת מפלגתו רק משום שהעזה להביע דעה מנוגדת לשלו ומבכה את השפלתו של יעלון, אדם שהוקיע וגינה קצינים קרביים רק משום שהעזו לתאר ולספר על מעשי הזוועה בהם חזו בשדה הקרב ומדבר על מוסריותו של צה"ל.

בפרפרזה על נאומו של יעלון השבוע, יאיר לפיד הוא השבשבת. ישות שכל מטרתה היא ללכוד את רוח הקונצנזוס ולתרגם אותה לסיסמאות נבובות וריקות מתוכן. האיש שנכנס לפוליטיקה על כנפי דיכוי החרדים והשוויון בנטל, זיהה את הרוח המשיחית שמשתלטת על החברה הישראלית מימין, ונסחף בתוכה מרצון. מי שנכנס לפוליטיקה כסמל של חילוניות וישראליות, מיינסטרים ערוץ 2 ושאלות "מה ישראלי בעיניך" הוא היום אדם מסורתי שמפריש חלה ומצהיר כי "אין חירות יהודית בלי הצדקה היסטורית הנובעת מן התנ"ך. מנהיג שנואם ב-6 באפריל בוועידת לשכת המסחר ומדבר על "התבטאויות גזעניות שמזכירות את גרמניה של שנות ה-30", וחודש בדיוק לאחר מכן מפרסם פוסט גינוי לסגן הרמטכ"ל שבו הוא מבהיר כי "אין שום דבר בחברה הישראלית שמזכיר את גרמניה של שנות השלושים". מנהיג שטוען ש"הארץ" הוא עיתון אנטי ציוני ואנטי ישראלי, ומנגד מתלונן על הבוטות, הארסיות והאלימות של השיח שלנו. האיש שלא מצא זמן לצפות בתחקיר גנדי או לגנות בפומבי את החייל היורה, אבל "גרם לראש עיריית לונדון" להוריד שלט אנטישמי מהסאבוויי.

יש עוד פוליטיקאי בולט בעולם כיום שאומר דבר והיפוכו, משמיץ ואז מברך, תומך ואז מתנגד, מזהה אווירה ציבורית ומיישר את עצמו לפיה. גם אליו התייחסו בתחילה כקוריוז, גם הוא זכה ללעג הפרשנים והסוקרים. דונלד טראמפ נמצא על פי ההערכות הפסימיות ביותר מרחק חד ספרתי בסקרים מהילרי קלינטון. יאיר לפיד נמצא היום מרחק הרבה יותר קטן ממה שנדמה מכיסא ראש הממשלה. אולי זה יקרה בעוד קדנציה ואולי בעוד שתיים, אבל הוואקום הפוליטי משמאל וההתבזות ששמה בוז'י הרצוג, הופכים אותו לאיש שיהיה כאן ביום שבו עידן נתניהו יסתיים.

מי שמודאג מההקצנה של ישראל, מגורמים מתסיסים בעמדות מפתח בממשלה, מניצנים של פשיזם, מוזמן להציץ קצת קדימה בזמן ולראות את מה שעוד ממתין. הציניות של הפוליטיקה הישנה מכעיסה ומטרידה, אבל היא מחווירה לעומת זו שמחכה בפוליטיקה החדשה. רגע לפני שאמנון אברמוביץ' מחשב את קיצה של תקופת נתניהו לאחור, מתברר פתאום שהעתיד יכול להיות גרוע יותר.