כמו כולנו, גם רוכבי האופניים רק רוצים לחזור הביתה בשלום

בסרטון למעלה: נערים "מצפצפים" על התקנות החדשות

תקנות האופניים אושרו בכנסת כבר בשנת 1970. אז נקבע שאופניים הם כלי רכב ו"הרוכב על אופניים ירכב קרוב ככל האפשר לשפתו הימנית של הכביש וינהג בזהירות ובמיוחד בעברו רכב העומד או בעקפו רכב הנע באותו כיוון".

בישראל, בניגוד למקובל בעולם, החוקים לא נאכפו והרשויות לא נערכו ליום שבו יתרחב השימוש. בת"א-יפו רכיבות אופניים מהוות מעל 16% מהתנועה והעיר שוקקת באופניים. עם תחילת העבודות על הרכבת הקלה העיר עוקפת בגדול את יעדי המעבר שלה לתחבורה דו-גלגלית ירוקה.

העלייה בשימוש באופניים בכל הארץ יצרה מתח גובר בין הולכי הרגל, האופנים וכלי הרכב והביאה, יחד עם כל הטוב שבה, לסיכון גובר של אנשים. על כן, הכנסת קידמה חקיקה משלימה שמתייחסת גם לאופניים חשמליים, לקורקינטים ולכלים מתקדמים וכן למיקום הרכיבה – בהעדר שביל יש לרכוב בצדי הדרך כמקובל בעולם כולו.

אולם, בהעדר שבילי אופנים מחכים לרוכבים סכנות בכביש, במיוחד לאור העובדה שהנהגים הישראלים לא מודעים אליהם ולא רואים אותם. הפתרון הטוב ביותר שיבטיח את בטיחות הרוכבים הוא כמובן עוד שבילי האופניים. ת"א-יפו היא אכן חלוצה בתחום ומשקיעה כ 30 מיליון שקלים מידי שנה לתוספת תשתיות על 130 ק"מ של שבילי אופנים שכבר מרשתים את העיר, אבל בסופו של דבר ברוב רחובותיה אין שבילים. משרד התחבורה מקדם יחד עם משרדי האוצר והפנים, 3 אוטוסטרדות לאופניים שאורכם מעל 50 ק"מ, ממרכז ת"א-יפו לפתח תקווה, הרצליה, חולון וראשל"צ. גם אם התכנון יסתיים השנה את הביצוע בפועל נראה בעוד שנתיים לפחות. העלות נאמדת בכ?250 מיליון שקל וזה רק חלק מתכנית "אופנידן" להקמת 10 אוטוסטרדות לאופניים באורך כולל של 150 קילומטר שיעברו בערים נוספות כדוגמת רמת?גן, בת?ים, פתח?תקווה, רמת?השרון, רעננה ועוד.

המדינה והעיריות ימשיכו לפתח שבילים ואולם אין סיכוי שביצוע התשתיות ידביק את הגידול בביקושים ואת החדשנות הטכנולוגית שמתגלגלת ברחובות. לכן, נדרשת מעורבות אינטנסיבית יותר של משרד התחבורה והממשלה בכלל בהסדרת השימוש באופניים כמטרה לאומית.

ראשית יש להסדיר ביטוח לרוכבים באמצעות הסבת עתודות קרן קרנית לטובת כיסוי ביטוחי לתאונות רוכבים מבלי לייקר את השימוש ותוך עידוד הרכיבה ויש לחייב תקן חניה לדו-גלגלי בתקנות הבניה של המועצה הארצית. יש להחזיר את חובת הרישוי כמו שהיה נהוג בעבר דבר שיאפשר בדיקה שנתית לתקינות האופנים, יצמצם את תופעת הגניבות ויקל על האכיפה. יש להגדיר גיל רוכבים גם לאופנים רגילים ולהבדיל מהחשמליים וחובה להדריך את הרוכבים הצעירים במסגרת בתי הספר וללמדם תיאוריה ונהיגה. בנוסף, נדרש קמפיין ארצי כדי שכולם יראו את כולם ובמיוחד מסר חד משמעי לנהגים – שימו לב למשתמשי הדרך החדשים בכבישים.

בינתיים אכיפת התקנות החדשות ע"י המשטרה גורמת לכעס ולהתמרמרות למרות שהיא מתבצעת בעיקר במקומות שבהם יש שביל מוסדר ובעבירות קשות יותר כמו נסיעה תוך דיבור בנייד או מעבר באור אדום. הבלבול בקרב הרוכבים גדל, סימון השבילים גם במקום שהם קיימים לא ברור מספיק, הצמתים אינם עבירים לרוכבים ויש צורך ביצירת שפת סימנים חדשה ובולטת כפי שקיים בעולם. בקיצור, אין ספק שהדרך מורכבת מתשתיות, חקיקה וצורך בנורמות התנהגות חדשות ברחוב מצד כל משתמשי הדרך. עד אז אורבות סכנות למשתמשים המוחלשים בדרכים, הולכי רגל ורוכבי אופנים.

אבל עם כל הקושי, השינוי נחוץ כדי שהאופניים וכל הכלים החשמליים האישיים שאת חלקם אנו רואים כבר היום בשימוש ועל חלקם אנחנו יכולים בשלב זה רק לפנטז, יקבלו את המקום הראוי להם ברחוב. כדי שהשימוש בהם יוכל להמשיך ולצמוח על חשבון כלי הרכב ולא על חשבון הולכי הרגל ושבסופו של דבר כולנו נוכל לחזור הביתה בשלום.

מיטל להבי היא סגנית ראש עיריית ת"א-יפו ומחזיקת תיק התחבורה, הבינוי והתשתיות