בואו נקרא לילד בשמו. חובה לקיים ארבע פגישות ללא עורכי דין, בכל סכסוך משפחתי. זה מה שהתקנות החדשות שואפות להשיג. ארבע פגישות גישור, ללא תשלום, ביחידות הסיוע הפועלות ליד הערכאות המשפטיות השונות הדנות בסכסוכי משפחה. זאת, כדי לנסות לפתור את הסכסוך בהסכמה, ללא התדיינות וללא התערבות שיפוטית.
אין חולק כי פרידה "טובה", מכובדת ומוסכמת, על בסיס סיכום בין הצדדים, לפני שהתלהטו להבות השנאה והכעס - עדיפה לאין ערוך על תוצאה של הליך משפטי. כל תוצאה, גם כלכלית, עדיפה פרידה בהסכמה מאשר הוצאות משפט גבוהות לכל אחד מהצדדים.
לכן, על פניו - מדובר ביוזמה ברוכה. פגישות הגישור אותן חייבים יהיו בני הזוג לקיים עשויות להביא להסכמות ביניהם וכך ייחסכו הליכים משפטיים יקרים, ובעיקר כואבים. פשרה תמיד עדיפה על דין. במיוחד כשמעורבים בעניין ילדים קטינים. מה גם, שבמקרים רבים, הליכים משפטיים מתישים מסתיימים "בשורה התחתונה" באותה תוצאה שהיו יכולים להסתיים - לו היו בני הזוג באמת מקשיבים האחד לשניה, וההיפך, ומוצאים את העמק השווה ביניהם. גירושין שהסתיימו בהסכם, ברוח טובה ובכבוד הדדי, לעולם ישרתו טוב יותר את הצדדים המתגרשים, קל וחומר את ילדיהם.
ואולם, למרבה הצער, בראיה מעמיקה יותר, ספק רב אם התקנות תבאנה להשגת מטרתן. ראשית - בני זוג העומדים בפני פתיחת הליכים - חזקה עליהם שניסו, מן הסתם, אמצעים פחות דראסטיים מאשר פניה לבית המשפט, ועשו זאת באופן המתאים דווקא להם. שנית - בעידן הטכנולוגי הנוכחי, בו כל המידע פרוש על כף היד, בדרך כלל יודעים המתגרשים את כל הנחוץ להם, לרבות בכל הנוגע לסכומי מזונות, הסדרי ראיה וכן הלאה. והנה, למרות זאת, אם עדיין פניהם של בני הזוג להליך שיפוטי - מה טעם בהליך גישור "כפוי" ?!?! אין ספק שגישור, כשלעצמו, הינו הליך חיובי, שאמור לסלול גשר בין ניצים, ואמור להיות יעיל וחסכוני. ואולם, ספק אם דווקא הגישור ה"כפוי" הוא שעשוי להביא את הצדדים להסכמות ולגרום לכך שהמחלוקות הנטושות ביניהם תבשלנה לכדי פשרה.
אדרבא, קביעת 4 הפגישות כתנאי לנקיטת הליכים - תביא לעומס בלתי נסבל על יחידות הסיוע, שממילא תתקשינה לקיים הליכי גישור טובים, ומכאן קצרה הדרך לעשיית "וי" על "החובה לנסות גישור", על מנת שניתן יהיה להגיע סוף סוף בפני שופט.
אין חשש לפרנסה
בשעתו, קיבלו עורכי הדין בברכה את הליך ה"מהו"ת" (פגישת מידע, היכרות ותיאום לבחינת האפשרות ליישוב הסכסוך בגישור), שנקבע כחובה בטרם דיון לגופו של תיק. מעניין לבחון את נתוני ההצלחה של פגישות המהו"ת. מעבר למטרותיו הנשגבות, בפועל - בעלי דין רבים מתייחסים לפגישת החובה של המהו"ת כעוד שלב שצריך לעבור אותו, וכמה שיותר מהר, על מנת שבית המשפט יחל לדון בתיק לגופו. לא ברור מדוע לא מיושמים הלקחים מפגישות מהו"ת אלה גם לעניין התקנות החדשות בסכסוכי המשפחה.
הנימוק כאילו עורכי הדין יתנגדו למוצע בשל החשש כאילו פגישות הגישור תפגענה בפרנסתם - אינה רצינית. זוגות שהרגישו כי ניתן לגשר על התהום הפעורה ביניהם - ידעו כיצד לפעול, לרבות טיפול זוגי / משפחתי (שאחת מתוצאותיו יכול ותהיינה פרידה מכובדת), וממילא לא נזקקו לעורכי דין. המחשבה כאילו מרבית הזוגות האחרים, אלה שלא הצליחו לבנות גשר, בין באופן עצמוני ובין באמצעות בעל מקצוע, יצליחו לעשות זאת במסגרת גישור בפני יחידות הסיוע, נדמית לצערנו כחלום.
עורכי הדין ורד כהן ורענן בר-און, ממשרד בר-און, כהן, עורכי - דין, אשר דורג, כולל בשנת 2015, כמשרד מוביל בישראל בעריכת דין, ובכלל כך בתחום הליטיגציה - התדיינות בבית המשפט (מובילים בולטים), דיני משפחה ודיני ביטוח ונזיקין, כולל רשלנות רפואית.
www.Bar-OnCohen.co.il